החמסין נשבר, דייוויד גילה נשבר, כחלון נסדק. בכלל זה טוב להישבר?

החמסין נשבר, דייוויד גילה נשבר, כחלון נסדק. בכלל זה טוב להישבר, לשנות דעה, לזוז הצידה. מה אנחנו מעדיפים, חודש מאי שבו יש פרצי חמסין בלתי נסבלים, או חודש אוגוסט שבו הטמפרטורה ידועה מראש וכל החזאים יוצאים לארצות הצפון למצוא שם קצת נחת, ואיזה שקע ברומטרי.

מה אנחנו הציבור מעדיף, מישהו שיטעה, יבין שטעה ויעזוב, או מישהו קשוח שלעולם לא יודה בטעות, ולא יעזוב. אנחנו רוצים רגולטור חזק, נחוש, ולטובת מי? ואיך בכלל אפשר לדעת לטובת מי. אתם מן הסתם יודעים על מה אני מדבר, על משבר הגז האחרון. אני לא מחווה דעה, לא לכחלון, לא לדייוויד גילה. אני רק רוצה לנסות להבין מה אנחנו רוצים, כציבור, והאם בכלל אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים.

בואו נתחיל בכך שנסתכל על הרגולציה. מה אנחנו מעדיפים? איזה רגולטור אנחנו מעוניינים שיהיה. האם אחד כזה שבוחן את הדברים לעומקם, שוקל, מתייעץ? ראוי לא? רגע אחד, אבל מה עם הזמן שלוקח לו להחליט? מה עם העובדה שהוא נראה סחיט ולחיץ? לא אנחנו מעדפים רגולטור חזק, אחד כזה שיודע מה הוא רוצה. מה הכיוון אליו הוא הולך, שילך לשם. ורצוי אמש. נכון? רגע, אבל מה אם הוא טועה, מה אם הרגולציה כאן חונקת, עסקים ומפעלים בורחים לחו"ל, חברות מנפיקות בארה"ב בזמן שאצלנו מחזורי המסחר מתכווצים, וכמות החברות ירדה ב-7 השנים האחרונות, חברות נדל"ן בונות בחו"ל, בתי השקעות מתמזגים, אנחנו בעצם לא ציבור שיש לו רגולטורים שישמרו על האינטרסים שלו, אלא ציבור שמשרת את הרגולטורים. לא ככה?

אז האמת איפשהו באמצע, מן הסתם. בואו ניקח למשל את שוק ההון, הקרוב לליבנו. אל חשש לא ננתח עכשיו את כל ההיבטים שקשורים לשוק הזה, אבל כן ננתח, ויש לנו את פריבילגיית פרספקטיבת הזמן כדי לראות מה עשתה רגולציה, ואיך הגיבו אליה במרוצת הזמן. אני מדבע על רפורמת בכר, הידועה, ויש יאמרו הידועה לשמצה. שבאוגוסט יימלאו 10 שנים לחקיקת החוקים שבעקבות ועדת בכר.

אני מניח שאתם יודעים על מה אני מדבר, אבל בשביל אלה שלא זוכרים, בכל זאת עברו כמה שנים מאז, נזכיר שהרפורמה קמה כדי לבחון כיצד להקטין את הריכוזיות של המערכת הבנקית בשוק ההון, ולעודד תחרות למערכת האשראי הבנקאית. ההמלצות המרכזיות של הועדה היו להוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים. בתמורה קיבלו הבנקים אפשרות לעסוק בשיווק פנסיוני, וכן לגבות את עמלות ההפצה.

אין מה להשוות בין מערכי הייעוץ בבנקים ערב הרפורמה להיום. זה פשוט כמו לנסות להזמין שווארמה במסעדת גורמה. אין קשר בין הדברים. מערכי הייעוץ היום מקצועיים, מערכות המחשוב תומכי ההחלטה, ההשקעה במקצועיות של היועצים, ובסופו של יום הייעוץ שהם מעניקים ללקוחות הוא לא קשור למה שהיה ערב הרפורמה. להזכיר - אם היית לקוח של בנק לאומי, סביר להניח שכל התיק שלך הורכב מחברות בנות של בנק לאומי. לא עזרו חוק הייעוץ והאחריות האישית על היועצים. זה פשוט לא שינה לאף אחד. היום התיקים מגוונים, אין העדפה בין בית השקעות כזה או אחר, וגם בתי השקעות בינוניים וקטנים מתמודדית במערכות הדירוג מול הגדולים, אולי לא בשוויון מוחלט, אבל יעידו תמונת הגיוסים על יכולות של בתי השקעות קטנים לגייס. תן עבודה טובה, נהל כסף באופן ראוי, ותעלה על הרדאר של היועצים. מספיק להציץ בגליונות FUNDER לחודשים פברואר ומרץ, בראיונות עם ראשי מערכי הייעוץ הגדולים בבנק לאומי ובבנק הפועלים כדי להבין עד כמה חשובה להם המקצועיות של היועצים, עד כמה הם יוצרים סביבה מקצועית תומכת עבור היועצים, עד כמה הם מבינים שמערכי ייעוץ מקצועיים מסייעים, מן הסתם, לא רק ללקוחות אלא גם להם, לבנקים בעצמם. קראו את הראיון עם אסף עזרא סמנכ"ל השיווק של מיטב דש, שאומר בפה מלא ש-היועצים פשוט צודקים. פעם אף אחד בבתי ההשקעות לא היה מדבר ככה על מערך הייעוץ בבנקים. כל זה לא היה קורה אלמלא ועדת בכר.

כאן היו לא מעט התנגדויות, שהלכו וגברו ככל שמשבר 2008 הלך והתפתח, והתגלגל לפתחנו. הטענות על הפקרה רגולטורית של שוק האשראי, פיקוח רופף, היעדר כלים להתמודד עם היקף האשראי שצמח למימדים מפחידים. וכמובן - מבחן התוצאה, הכמות הגדולה של הסדרי החוב, החשש לפגיעה בכספי החסכון הפנסיוני. כל אלה העלו טענות חזקות מאוד כנגד הרפורמה של הועדה. לדעתי, אפשר לומר שבפרספקטיבה של זמן גם כאן הועדה עשתה, עבודה טובה וראויה. יש היום שוק אשראי חוץ בנקאי, חי ובועט (שוב, יש שיגידו בועט מדי). כאן אבל הועדה לא צפתה את התהליכים שזימן לנו משבר 2008, ונדרשו מהלכים משלימים - ועדת חודק, ועדת אנדורן, כדי לפצות על הפרצות שהמשבר גילה. אפשר לומר שניתן היה לצפות זאת מראש - הפיקוח על שוק ההון נחשב מאז ומתמיד לרגל החלשה מבחינה רגולטורית, ואולי היה ראוי להקדים ולחזק את הפיקוח על שוק ההון, ורק אז להוציא את הרפורמה לדרך.

אני יכול לומר בעניין זה שני דברים. היכולת של רגולטור לקדם מהלכים ללא משבר, ללא רוח גבית של ציבור ותקשורת, לא קיימת כמעט. לכן המחשבה של הגברת הפיקוח קודם, ורפורמה אחר כך, היא אופטימית, שלא לומר נאיבית. דבר נוסף שניתן לומר הוא, שהסדרי החוב, למרות ההיבט המוסרי המקומם שלהם, עדין לא השפיעו באופן מהותי על תיק הנכסים של הציבור. למרות היקפיהם הנרחבים. עדין ההגנה של הפיזור קיימת כאן, ושנות הגאות של שוק ההון לאחר המשבר פיצו על פירוקי החברות.

כאן אנחנו מגיעים אלינו. מה אנחנו היינו צריכים, מה קיבלנו, וכמובן - כמה זה עלה לנו. אז על מערך הייעוץ דיברנו. מה קורה עם המחיר של השירותים שאנחנו מקבלים במוצרי החסכון השונים. כאן העניין קצת פחות ברור. מבחינת קרנות הנאמנות, אין ספק שהתחרות עשתה את שלה. המוצרים שקופים, זולים - בזכות מערכות הדירוג בבנקים, שנותנות משקל לדמי הניהול, ולשיעור ההוספה. מרבית הקרנות לוקחות על עצמן את עלות הברוקראז', ואין כמעט קרנות עם שיעור הוספה. זה אומר שמבחינת העלויות הן ירדות. למרות שהגופים שרכשו קרנות נאמנות שילמו עליהן בכסף מלא, ולמרות ההערכה שדמי הניהול יעלו כדי לפצות על ההשקעה ברכישת הקרנות. 

בקופות הגמל ובקרנות ההשתלמות אמור היה לקרות דבר דומה, אבל שם רמת השקיפות נמוכה הרבה יותר, דמי הניהול פתוחים למשא ומתן ולמיקוח, בין הלקוח לחברה ולשימור הלקוחות, לקבוצות לחץ ולארגונים הגדולים. הציבור הרחב, שלא נמצא במקום עבודה גדול ומאורגן ששווה להתמודד עליו, לא נהנה בגדול, ואף סובל מעליית דמי הניהול באופן כללי.