טור אורח >> כשמלחמת המטבעות עולה שלב האם זה הזמן לחזור לזהב?

בתחילת אוגוסט סין ביצעה פיחות מבוקר במטבע היואן, פיחות בשיעור של 4% אל מול הדולר, והתגובה בשווקים הייתה רועשת. הפעולה של סין מהווה עליית מדרגה במלחמת המטבעות העולמית, שנראה היה שדועכת עקב סיום ההרחבות בארה"ב.

הבשווקים, וכל מדדי המניות בעולם ללא יוצאים מן הכלל, חוו ירידות חדות. בנוסף לירידות בשווקי המניות גם מחירי הסחורות החקלאיות וסחורות האנרגיה (בעיקר הנפט) גם כן חוו ירידות חדות. למעשה הזהב היה הסחורה היחידה שעלתה בזמן שהשווקים נפלו. הפיחות ביואן כשלעצמו לא היה צעד קיצוני ואפילו מתבקש. צריך לזכור שהיואן צמוד לדולר והמשמעות של הדבר היא שבשנים שאחרי המשבר, היואן חווה פיחות חד בעקבות הפיחות בדולר שנוצר בגלל ההרחבות הכמותיות של הפד, אך בשנה האחרונה בעקבות הציפיות להעלאת ריבית ראשונה בארה“ב, הדולר זינק בחדות ותומחר בשער שגבוה מזה שהיה טרם המשבר והדפסות הכספים הרבות, ובגלל זה גם שער היואן זינק בחדות.

אפשר להתווכח האם הגיוני ששער הדולר יהיה כיום גבוה מאשר היה טרם המשבר וטרם ההוספה של טריליוני הדולרים לשוק, שהזרים הפד האמריקאי. אפשר לטעון שמאזן הסחר האמריקאי השתפר בשנים האחרונות ושהעובדה שהאמריקאים כבר לא צריכים לייבא נפט מחזק את הדולר, ושהמגמה החיובית בצמיחה גם כן תומכת בדולר. לגבי הכלכלה הסינית אין עוררין שאין הגיון שהיואן יתחזק בשיעורים חדים כאלה, בטח בזמן שסין מקטינה את הייצוא

ופוגעת במאזן הסחר שלה, וכששיעורי הצמיחה של המדינה מתמתנים מידי שנה והריבית יורדת בחדות. כלומר הסיבה היחידה שהיואן התחזק היא הצמדתו לשער הדולר. חשוב לזכור שהבנקים המרכזיים גם ביפן וגם בגוש האירו פועלים באופן גלוי לפחת את המטבעות שלהן, בהצלחה מרשימה שפוגעת בחברות הייצוא הסיניות. לצורך הדוגמה, בסוף שנת 2012 היחס בין היואן לין היפני היה 12.3 ין ליואן, ובמאי השנה היחס כבר היה 20 ין ליואן, כלומר היואן התחזק ביותר מ־60% מול הין היפני. לאחר הפיחות המבוקר של היואן, היחס עומד על כ־19 ין ליואן, אומנם פחות מהשיא אבל עדיין יקר לעומת הממוצעים ההיסטוריים. כלומר הפיחות כשלעצמו לא היה אמור להוביל לפניקה בשווקים.

צריך לזכור שמאז המצאת השטרות ועד שנות ה־70, העולם המוניטארי היה תחת חוקי ”תקן הזהב“ כלומר, שווי המטבע של מדינה נקבע לפי כמות הזהב שיש בידי הבנק המרכזי לחלק לכמות הכסף שהנפיק. המשמעות היא שהמטבעות היו מתומחרים לפי בסיס הצמדה ריאלי ולא על ידי ”כוחות השוק“, מלחמת המטבעות של השנים האחרונות בעצם מאתגרת את השיטה החדשה, כשכל בנק מרכזי יכול לשלוט על כמות המטבעות שהוא מזרים לשוק, והשווי נקבע לפי ציפיות של השחקנים בשווקים, שלא תמיד מתמחרים את השווי הריאלי, כפי שלדעתי קרה בדולר. (ששווה היום יותר מאשר בשנת 2007). הכניסה האגרסיבית של סין למלחמת המטבעות, יצרה פאניקה במובן שהמשקיעים שואלים עצמם מה שווה הכסף עצמו? וגרם להם לחזור ולהשקיע בנכס היחיד שמאז ומעולם התקבל כאמצעי תשלום בעל שווי ריאלי יציב. בשנים האחרונות הזהב איבד את מעמדו כ“אי של יציבות“ בין כנגד שחיקה אינפלציונית או משברים כלכליים, וזה נבע לדעתי בגלל האטרקטיביות הגבוהה של המניות והאג“ח. הזעזוע האחרון בשווקים בשילוב מלחמת המטבעות מזכיר למשקיעים את כוחו של הזהב.

כשמדברים על ”פיזור סיכונים“ בתיק ההשקעות, הכוונה היא לפזר את התיק בין מספר נכסים שאין קורלציה גבוהה ביניהם בשביל שהתיק יגיב במתינות יחסית לכל מיני תרחישי קיצון. בפרקטיקה של השנים האחרונות פיזור הסיכונים בתיק כלל הרכבים שונים ביחסים של אג“ח ומניות ובפיזור האפיק המנייתי בין מספר שווקים שונים. הזהב מהווה עדיין כלי גידור בפני תרחישי קיצון שונים בשווקים ולדעתי הוא צריך להיות חלק לגיטימי מפיזור הסיכונים בתיק ההשקעות.