בנק ישראל >> היציאה מהמשבר הכלכלי העולמי תלוי בצריכה הפרטית

צהריים טובים, בכוונתי להרחיב ולהאיר מספר נקודות העולות מניתוח ההתפתחויות בכלכלה הישראלית כפי שעולות מדו"ח בנק ישראל.

אתחיל בתמונת המצב המקרו כלכלית. המשק הישראלי המושפע מההתפתחויות בכלכלה העולמית, עובר שינוי מבני המתאפיין בשינוי הרכב הביקושים וכתוצאה מכך גם שינוי בהרכב הייצור. בעקבות התפרצות משבר החובות המדינתיים באירופה בשנת 2011 וההאטה המשמעותית בקצב הצמיחה בעולם שנרשמה מאז, אנו רואים שבשלוש השנים האחרונות  הצריכה הפרטית הפכה למנוע הצמיחה של המשק הישראלי. בין הכלכלנים קיימת מחלוקת באשר להתמדתו של השינוי שאנו רואים בכלכלה העולמית – האם ההאטה בקצב ההתרחבות של הסחר העולמי היא זמנית או שמא היא משקפת שינוי מבני מתמיד.

ההאטה בצמיחה העולמית והיחלשות הסחר העולמי משפיעות באופן ישיר על הביקושים ליצוא. אנו רואים שבשלוש השנים האחרונות תרומת היצוא לצמיחה בישראל אפסית ובשנה האחרונה היא אף שלילית. מאז 2012, ולמעשה החל בהתפרצות משבר החובות באירופה וההאטה בסחר העולמי שחלה מאז, היצוא הישראלי - שהתאפיין קודם לכן בקצבי צמיחה גבוהים מאשר קצב הצמיחה של הסחר העולמי - החל לצמוח בקצב נמוך יותר ממנו ובשנה האחרונה אף נרשמה בו ירידה. 

הכלכלה העולמית היא מערכת המתאפיינת בכוחות כלכליים הפועלים בכל עת להחזירה לשיווי משקל. כך, המשק הישראלי שלא נפגע ישירות מהמשבר צמח בקצב גבוה יותר ממרבית המשקים המפותחים. בשל כך, נהנה המשק מעודף בחשבון השוטף ומזרמים של השקעה מחו"ל. כתוצאה מכך התפתחה מגמה של ייסוף ריאלי שקיזזה את יתרונו הראשוני של המשק הישראלי על ידי החלשת התחרותיות שלו.כפי שהנגידה ציינה בדבריה, מטרתה של המדיניות המונטרית היא לפעול כנגד אותם כוחות בטווח הקצר. מדיניות הריבית ורכישות המט"ח של בנק ישראל פעלו למיתון כוחות אלו וכדי לאפשר למשק להתארגן מחדש לנוכח השינויים בכלכלה העולמית, מבלי להגדיל את האבטלה כפי שחוו מרבית המשקים המפותחים. בשנתיים האחרונות אפשר לראות שמגמת הייסוף הריאלי לפי מספר מדדים נבלמה. התפתחות זו עקבית עם סגירת היתרון הכלכלי שהתבטא בצמיחה של המשק הישראלי בהשוואה לצמיחה של המשקים המפותחים האחרים. אפשר לראות שבתקופות בהן המשק הישראלי הציג ביצועי-יתר ביחס לאותם משקים מפותחים נרשם ייסוף ריאלי; מידתו פוחתת ככל שביצועי-היתר פוחתים.  יחד עם זאת חשוב לציין שרמת שער החליפין נמוכה בהשוואה לעבר ורמה זו מקשה על היצוא להוביל את צמיחת המשק הישראלי.

המדיניות המונטרית והמדיניות הפיסקאלית אפשרו למשק להתמודד עם המשבר העולמי, ולבצע את השינוי המבני שנבע ממנו. אפשר לזהות תהליך שמתקיים בלי משברים בשלוש השנים האחרונות של התרחבות התעסוקה במגזר השירותים העסקיים והציבוריים, לעומת קיפאון בתעסוקה בענפי התעשייה שמופנים רובם לייצוא. (שקף 7) השינוי המבני, של הסטת הביקושים מייצוא לכיוון הצריכה הפרטית והצריכה הציבורית התרחש תוך ירידה מתמשכת באבטלה. בכך מתבטאת תרומתה של המדיניות. אנו רואים כיום שוק עבודה חזק המתבטא בביקושים ערים, ולראיה -  שיעור המשרות הפנויות במשק והאבטלה הנמוכה. כלומר, למעסיקים קשה יותר ויותר לאייש משרות מבלי להציע עלייה נאה בשכר. 

בחלק הבא אתמקד בתרומת המדיניות המונטרית ומנגנון התמסורת שלה לעלוּת האשראי לענפים שהתרחבו בעת הנוכחית. ההתרחבות בצריכה הפרטית, עליה מבוססת הצמיחה בשלוש השנים האחרונות, מתאפשרת, בין היתר, בזכות אשראי העומד לרשות משקי הבית. בהשוואה בין-לאומית אנו רואים שהנגישות של משקי בית בישראל לאשראי שלא לדיור גבוהה יחסית. אפשר גם לראות שקצב ההתרחבות של האשראי, כפי שנמדד באחוזי תוצר עלה בשנתיים האחרונות. במאמר מוסגר, אפשר גם לראות שהחל משנת 2005 חלה עלייה של הקף האשראי הצרכני ביחס לתוצר לרמה הגבוהה (בהשוואה בין לאומית) אליה הגענו ב- 2010. את חלקה ניתן ליחס לרפורמת בכר שפינתה מקורות של מערכת הבנקאות לכיוון זה על חשבון העסקים הגדולים, ואת חלקה האחר ניתן, כפי הנראה, ליחס לרפורמות בתחום הפנסיה והחיסכון ארוך הטווח. 

העסקים הקטנים והבינוניים מספקים את הביקושים המתרחבים, בעיקר בתחום השירותים.  גם כאן, ניתן לראות שהאשראי שניתן לעסקים אלו בידי הבנקים בישראל הולך וגדל (גידול של כ- 30% בשנתיים) וחלקם בסך האשראי שנותנים הבנקים הולך וגדל גם הוא. ניתן גם לראות את ההאצה בתהליכים אלו בשנתיים האחרונות בהן מתבססת הצמיחה על הצריכה הפרטית. 

ההרחבה המונטרית הוזילה את עלות האשראי לעסקים הקטנים והביאה להתרחבות ההיצע של האשראי להם על ידי הבנקים. כמו כן אנו חוזים בירידה במחיר האשראי בהשוואה למחיר האשראי שמשלמים עסקים גדולים. ככל שיגדל נתח האשראי שמקצים הבנקים לעסקים קטנים, כך תגדל התחרות בתחום, כפי שראינו קודם לכן בתחום האשראי לדיור. 

תופעה מקרו כלכלית נוספת שתמכה בפעילות המשק השנה הייתה צניחת מחירי האנרגיה והסחורות.  התופעה התבטאה בעלייה חריגה של היחס בין מחירי התוצר – המחירים אותם רואים היצרנים - לבין המחירים שמשלמים לצרכנים. מדד המחירים לצרכן ירד ואילו מדד מחירי התוצר עלה. מכך נהנו למעשה הן היצרנים והן משקי הבית: השכר של העובדים – הנומינאלי, ויותר מכך הריאלי – זה המותאם לכוח הקנייה – עלה בכ- 3%, בעוד שעלות העבודה כפי המעסיקים רואים אותה ירדה במעט. למרות עליית ההוצאה על השכר, נהנו המעסיקים מירידה בהוצאות האנרגיה וכן בהוצאות המימון  (כפי שראינו) כך שהרווחיות שלהם לא ירדה למרות העלייה בהוצאות השכר. 

הירידה במחירי הסחורות הביאה לשיפור ניכר בחשבון השוטף: המשק חסך כחמישה מיליארד דולר על יבוא נפט. בהשוואה בין-לאומית, העלייה בעודף בחשבון השוטף של ישראל אינה חריגה ואפיינה את מרבית המדינות המייבאות חומרי גלם. בדומה למדינות אחרות, הגידול בעודף בחשבון השוטף משקף את החלטות הפרטים במשק לחסוך חלק מהרווח שנפל בחלקם כתוצאה מירידת מחירי האנרגיה. ייתכן שהחלטה זו נובעת מכך שהם רואים בכך תופעה זמנית. 

תופעה מעניינת נוספת היא שהיצואנים הישראלים הצליחו (בממוצע) למכור את תוצרתם תוך כדי עליית מחירים, בניגוד להתפתחות מחירי הייצוא של המדינות המפותחות האחרות. בכך פיצו היצואנים על הירידה ברווחיות שנבעה מהייסוף הנומינאלי. היכולת להעלות מחירים בכלכלה העולמית מבטאת את כוח השוק של היצוא הישראלי במספר שווקים ובפרט בתחום ההיי-טק. יחד עם זאת, קיימת אפשרות שהדבר בא על חשבון ירידה מסוימת במכירות. 

לסיכום התמונה המקרו-כלכלית: בעזרת המדיניות המונטרית, המדיניות הפיסקלית וירידת מחירי הסחורות, צלח המשק בהצלחה את השינוי המבני שכפתה עליו הכלכלה הגלובלית.  עם זאת, כפי שהנגידה ציינה בדבריה, המעבר לצמיחה המבוססת על ביקושים מקומיים מציב גם אתגרים. הענפים המספקים את הביקושים המקומיים הם ענפים המתאפיינים בפריון נמוך יחסית, בין היתר מכיוון שמרביתם אינם חשופים לתחרות כמו ענפי הייצוא בהם הפריון גבוה. בלא שיפור בפריון בענפים אלו יתקשה המשק לצמצם את הפער ברמת החיים בינו לבין המדינות המפותחות ביותר.  ומכיוון שקשה לצפות בכל שנה לירידה משמעותית במחירי הסחורות שתפעל להעלאת השכר הריאלי של משקי הבית, הרי שהעלאת הפריון היא תנאי הכרחי להמשך העלייה ברמת החיים של העובדים במשק. 

לבד מניתוח ההתפתחויות הכלכליות ברמת המקרו, עסקנו כמדי שנה בסוגיות מעניינות רבות שחלקן כבר נחשפו בשבועות החולפים. ברצוני להתמקד בשתי סוגיות שטרם פורסמו. 

סוגיה מעניינת שעסקנו בה היא מידת ההשפעה של עליית מחירי הדירות על שוק העבודה. עליית מחירי הדירות מקשה על היכולת של זוגות צעירים לרכוש דירה. המגבלות על המשכנתאות שהושתו על נוטלי המשכנתאות כדי למנוע מצבים של נטילת התחייבויות יתר בידי הרוכשים הביאו לכך שבהינתן העלייה במחירי הדירות,  הרוכשים מתבקשים לגייס סכומים הולכים וגדלים של הון עצמי. מציאות זו מקשה בעיקר על זוגות שאין בבעלותם דירה. משפרי הדיור נהנים מעלייה בערכו של הנכס שברשותם, ואילו המשקיעים מנצלים את הריביות הנמוכות להגדלת תיק הנכסים שלהם המושקע בנדל"ן. 

בדקנו, לפיכך, אם הצורך בהון עצמי נוסף הוא שגרם לשינוי בהיצע העבודה של הזוגות הצעירים? כלומר, האם הרצון לרכוש דירה הביא להגדלת היקף העבודה ולעלייה בהכנסת משק הבית? מבט ראשון על התופעה, מסקר הוצאות של משקי הבית ומנתוני רשות המסים מראה בבירור שמשקי בית שלא הייתה בבעלותם דירה הגדילו את היקף עבודתם. הגידול התבטא הן בהגדלת משך הזמן שבילו בעבודה, והן בכך שעלה מספר המפרנסים במשק הבית לעומת מספרם במשקי בית שבבעלותם דירה. 

ניתוח אקונומטרי מדוקדק יותר, המפקח על תכונות המפרנסים במשקי הבית השונים, מאשש את התופעה ומחדד את היבטיה השונים. מבחינת תשומַת העבודה כפי שבאה לידי ביטוי במספר חודשי העבודה בשנה, ניתן לראות שזוגות נשואים שברשותם דירה הקטינו את תשומת העבודה, ואילו זוגות שבחרו לרכוש דירה הגדילו את תשומת העבודה. מעניין שעיקר הגידול בתשומת העבודה נבע מהרחבת התעסוקה של המפרנס הראשי – בדרך כלל בן הזוג. 

חלק מהגאות בתעסוקה מוסבר באמצעות הצורך של הזוגות הצעירים להגדילה על מנת לממן את רכישת הדירה. הדבר התאפשר בזכות חוזקה של הכלכלה הישראלית והמדיניות שתמכה בכך. כך, בעקיפין, עוצמתו של המשק הישראלי תורמת גם לגאות במחירי הנדל"ן.הנושא השני שאני מבקש להפנות את תשומת הלב אליו הוא הפרק המנתח את שוק הדיור והבנייה. בפרק זה עסקנו במספר נושאים שהמכנה המשותף להם הוא הניסיון לפתור בעיות בוערות בשוק זה, בעיקר בכל הנוגע לזוגות הצעירים. מרבית משקי הבית מרוכזים באזור המרכז, ובאופן בולט יותר באזור המטרופולין של תל אביב. באזור תל אביב עליות המחירים הן הגבוהות ביותר מכיוון שקיים מחסור בקרקעות זמינות לבנייה. 

אחד הפתרונות למחסור בקרקע לבנייה הוא ציפוף האוכלוסייה במסגרת תכניות שונות להתחדשות עירונית, כפי שמקובל בערים מרכזיות אחרות בעולם. בישראל בכלל, ובתל אביב בפרט, ניתנו תמריצים לתכניות במסגרת תמ"א 38 בהן מתבצעת הרחבה מסוימת של שטח הדירות במבנה קיים, בדרך כלל בתמורה להוספה של קומה או שתיים. ניתן לראות שהביקוש הגדול ביותר לתכניות אלו הוא אכן בתל אביב ובמרכז. 

בכך, ניתן מענה תוך זמן קצר יחסית למצוקת הדיור באזור תל אביב. אולם, ראייה לטווח ארוך יותר, תוך התבוננות על הנעשה בערים גדולות בעולם, מראה שגידול האוכלוסייה באזור המטרופולין המרכזי של ישראל צפוי להמשיך ואולי אף להתעצם. על כן נדרש,  מנקודת מבט זו, ציפוף גדול יותר של אזור תל אביב.  המסגרת המתאימה יותר לכך היא התחדשות עירונית במסגרת 'פינוי-בינוי' או 'בינוי- פינוי-בינוי', קרי -הריסת מבנים קיימים והגדלה של ניצולת הקרקע באופן משמעותי יותר. מבנה התמריצים הנוהֵג כיום נותן העדפה לתמ"א 38. אולם ביצוע פרויקטים במסגרת תמ"א 38 במקומות המתאימים ל'פינוי-בינוי' חוסם למספר רב של שנים  בעיקר את היכולת לצופף את אזור תל אביב. על כן אנו ממליצים לקובעי המדיניות בבואם לטפל בבעיות הבוערות של שוק הנדל"ן להתחשב גם בתוצאות האפשריות בטווח הארוך,  במסגרת השיקולים שהם מפעילים והפתרונות אותם הם מאמצים. 

 פרופ' נתן זוסמן, דברי מנהל חטיבת המחקר