האם תביעות ייצוגיות הוא כלי אפקטיבי למלחמה ביוקר המחייה?

כבר כמעט התרגלנו לכך שבישראל הכל יקר יותר. בעיקר סעיפי ההוצאה הבסיסיים של משקי הבית כמו דיור ומזון. בשנים האחרונות הוגשו מספר תביעות ייצוגיות נגד חברות המזון הגדולות בישראל, בטענה שגבו מן הציבור מחיר מופרז עבור מוצרי מזון בסיסיים, ובכך גרמו לו נזק. האם תביעות ייצוגיות עשויות להתברר ככלי אפקטיבי במלחמתו של הציבור כנגד יוקר המחייה בישראל? כדי לבחון את הסוגייה נפגשתי עם מר סלע קולקר, מומחה כלכלי, שייעץ והגיש חוות דעת לטובת תובעים במספר תביעות ייצוגיות שהוגשו בשנים האחרונות. סלע, בן 42, מהרצליה, נשוי לשירי, ואב לשלושה. בתפקידו הקודם, ניהל את המחלקה הכלכלית בפירמת רואי החשבון Baker Tilly. לפני כ־3 שנים הקים חברת ייעוץ של עצמו: סלע קולקר יועצים פיננסים, וכיום הוא מנהל אותה ביחד עם השותפה שלו – מיכל גור

“אני כותב הרבה חוות דעת כלכליות עבור עורכי דין, בתחומים מסחריים ולאו דוקא בתחום של תביעות ייצוגיות. התחום הזה מאוד מפותח בישראל, ובשנים האחרונות התחלו לפנות אלי לקבל חוות דעת גם לגבי תביעות ייצוגיות. אגב, אני לא שש לכתוב חוות דעת כלכלית לכל תביעה ייצוגית. יש היום ריבוי של תביעות ייצוגיות, לדעתי, באופן לא מוצדק.

ישראל תמיד חייבת להיות בכל תחום, או מקום ראשון בעולם או מקום אחרון. אז בתחום של התביעות הייצוגיות אנחנו כנראה ראשונים. זה נהפך לספורט לאומי. יש הרבה אנשים שהבינו שזה כלי שאפשר להתפרנס ממנו, והם עוסקים בלחפש שקית במבה שחסרים בה 4 גרם, כדי לרוץ לבית משפט. אנחנו לא במשחק הזה.”

“בהחלט. אני בעד המהלך. יש הרבה תובעים ייצוגיים שמהווים מטרד של ממש עבור החברות הגדולות במשק. הם מגישים תביעה שאין לה הצדקה, מתוך כוונה להתפשר, במהלך שמזכיר סחטנות. החוק הזה נועד למנוע Abuse של הכלי שנקרא תביעה ייצוגית, ולדעתי הוא חוק לגיטמי. הוא ימנע מאנשים להגיש תביעות הזויות, ויחסוך התעסקות מיותרת של בית המשפט. זה יאפשר לבית המשפט להתייחס יותר ברצינות לתביעות ייצוגיות שכן תוגשנה. מצד שני יש ביקורת על כך שסכום של 50,000 שקלים גבוה מדי, ויקשה על הציבור להגן על עצמו, במקומות שהוא ראוי להגנה צודקת.”

“חוות הדעת שאנחנו כתבנו, עוסקות בנושא מהותי שהוא יוקר מחירי המזון בישראל. מי שפנה אלינו לראשונה בנושא החשוב הזה, הם עורכי הדין אופיר נאור ורנן גרשט. מחירי המזון בישראל גבוהים ב־ מאשר באיחוד האירופי. הסיבה העיקרית לכך היא ששוק המזון בישראל מאוד ריכוזי, ונשלט על ידי חמש חברות ענק: תנובה, קוקה קולה, שטראוס, אסם ויונילבר. חמש החברות האלו ביחד שולטות במחצית משוק המזון. כל אחת מהן מהווה מונופול במספר מוצרים. למשל קוקה קולה שולטת ב־88% משוק משקאות הקולה, תנובה שולטת בענף החלב וכן הלאה. המתחרה העקרית של תנובה בשוק החלב היא טרה. אבל טרה מוחזקת על ידי קוקה־קולה. לא ברור אם ל־5 החברות האלה יש מוטיבציה להתחרות בכלל האחת בשנייה.”

“לחברות האלה יש כוח מיקוח עצום מול רשתות השיווק, והן מנצלות אותו בין היתר כדי להשיג מיקום טוב יותר על המדפים. רשת השיווק לא יכולה להרשות לעצמה לא להחזיק את המוצרים המובילים למשל של שטראוס או של אסם, ולכן סביר שהרשת תסכים לכל מיני תנאים, שליצרן קטן אין סיכוי לקבל.”

“בישראל יש רשות להגבלים עסקיים, שתפקידה, בין השאר הוא למנוע היווצרות מונופולים. במקומות שבהם כן מתקיים מונופול, המנגנון שאמור למנוע ממנו לגבות מחיר מופרז הוא חוק ה'פיקוח על המחירים', שבאחריות משרד האוצר ומשרדי הממשלה. כל ממשלות ישראל ב־3 העשורים האחרונים, פגעו במנגון הזה באופן אידיאולוגי וצמצמו אותו כמעט לאפס. הכלכלה בישראל היא כלכלה קפיטליסטית שדוגלת בשוק חופשי ובאי התערבות של הממשלה. כמעט כל המוצרים שהיו תחת פיקוח מחירים יצאו מפיקוח, בשני גלים. הגל הראשון בסוף שנות ה־90 והגל השני בשנים 2006 עד 2009.

אחת הטענות היתה, שהפיקוח על המחירים פוגע בתחרות, ודוקא משמר מחירים גבוהים. כי הרי המחיר המפוקח מחושב על ידי עלות היצור, בתוספת מרווח סביר. נטען, שהמנגנון הזה גורם ליצרן שנמצא תחת פיקוח, 'לנפח' עלויות, וזה לא יעיל. בפועל כאשר הסירו את הפיקוח, המחירים עלו במהירות, עד שהגיעה המחאה החברתית בקיץ 2011.”

“אז זהו, שפה החוק לא מתייחס למונופול כאל ספק רגיל. אם אתה יצרן קטן, תמכור באיזה מחיר שאתה רוצה. זאת זכותך. אבל אם אתה מונופול שמחזיק בנתח שוק של 50% ומעלה, חלים עליך דיני ההגבלים העסקיים. על פי החוק, אסור למונופול לנצל את כוחו לרעה, בין השאר על ידי קביעת מחיר ‘לא הוגן’. עד 2014 הפרשנות לחוק היתה, שאסור למונופול לנקוב במחיר נמוך מדי – כלומר ‘מחיר טורפני’ שמשמש את המונופול כדי להדיח מתחרים קטנים. ב־2014 מי שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים – פרופסור דיוויד גילה, נתן לחוק פרשנויות חדשה כך שהמונופול לא יקבע מחיר לא הוגן כלפי מעלה, כלומר מחיר מופרז. והוא בעצם הכשיר את הקרקע לגל התביעות הייצוגיות שאנחנו רואים עכשיו.”

“זאת באמת שאלה שאין עליה תשובה חד משמעית. דיוויד גילה מציין שמתחת ל־20% רווח זה לא מופרז. אני לא מתיימר לקבוע את הנקודה המדוייקת שבו הרווח של המונופול הופך מרווח סביר לרווח מופרז. אבל אני חושב שאם מונופול מוכר את מוצר במחירים של למשל 70% או 100% מעל סך העלויות שלו – אף אחד לא יכול לטעון שזה סביר. בכל חוות הדעת שאנחנו כתבנו, ושעליהן מתבססות התביעות הייצוגיות – ההפרזה היא מובהקת. לדוגמא, הערכנו את עלות הייצור של בקבוק קוקה קולה בכ־2 שקלים. המחיר שקוקה־קולה מוכרת לרשתות השיווק מוערך בכ־5.5 שקלים לבקבוק, והצרכן הסופי משלם 6.7 שקלים. זה פער עצום. אפשר לחשב את הנזק שנגרם לציבור בעקבות הפער הזה.”

“שאלה טובה. קודם כל אנחנו רואים כבר עכשיו שלגל התביעות הייצוגיות יש השפעה חיובית על רמת המחירים בפועל. ההנהלות של הגופים האלה כבר מודעות למצב החדש, ומנהלות את הסיכונים שלהם. אנחנו מזהים, שכבר יש ריסון עצמי של המחירים בכמה מוצרים. מבחינה משפטית יש כמה דרכים לאלץ את החברות להחזיר כסף לציבור כמו למשל לכפות עליהם מחיר נמוך בעתיד.” 

"ישראל תמיד חייבת להיות בכל תחום, או מקום ראשון בעולם או מקום אחרון. אז בתחום של התביעות הייצוגיות אנחנו כנראה ראשונים. זה נהפך לספורט לאומי. יש הרבה אנשים שהבינו שזה כלי שאפשר להתפרנס ממנו, והם עוסקים בלחפש שקית במבה שחסרים בה 4 גרם, כדי לרוץ לבית משפט. אנחנו לא במשחק הזה.

*עדכון של הכתבה על רקע הפרסומים האחרונים בנושא.