מה המחויבות הקיימת למבטח למול הצד השלישי?
על פי ״חוק חוזה הביטוח״ של א. ידין: ״בביטוח אחריות קיים משולש: המבטח — המבוטח שהוא גם החייב של הצד השלישי — והצד השלישי. הקשר בן שני הראשונים, המבטח והמבוטח, הוא כמובן — חוזה הביטוח
שביניהם. הקשר בין שני האחרונים, המבוטח והצד השלישי, הוא החוזה שביניהם או הוראות החוק היוצרים את חבות המבוטח כלפי הצד השלישי. קשר — חוזי או חוקי — בין המבטח לצד השלישי אינו קיים. תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח לפי חוזה הביטוח מיועדים אמנם לקיום החבות שהמבוטח חייב לצד השלישי, אך המבטח אינו חייב לקיים חבות זו מצידו והצד השלישי אין לו זכות אלא כלפי המבוטח״.
אם כך, נשאלת השאלה, מה המחויבות הקיימת למבטח למול הצד השלישי?
בבית המשפט נידונה הקושיה במשפט אליהו ישראל נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח. אז, קבע בית־המשפט: ״הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי החברה המבטחת, בדרך־כלל, אינה 'בעל דברים' של העובד שניזוק באשר חוזה הביטוח נעשה לא בינו ובינה, אלא בין החברה והמעביד המזיק״. כלומר, כל עוד לא בוצעה חקיקה מסודרת הקובעת יריבות מוחשית בין המבטח לצד השלישי, אין הניזוק יכול לראות במבטח כגורם שמחויב כלפיו לשיפוי הנזק, ועל כן עליו לתבוע זאת מהמבוטח.
האם העת לכך שהחוק יכיר באפשרות שצד שלישי יוכל ליהנות מחוזה שהוא אינו מהווה בו צד? מי אשר יתנגד לכך יכול לתלות יהבו בחוק החוזים שקובע כי חיוב של אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד בחוזה (במקרה שלנו הצד השלישי), מאפשר למוטב לתבוע את קיום החוב, במקרה שכך אכן משתמע מהחוזה הכוונה להקנות לו זכות זו.
האם אכן מהווה פוליסה לביטוח חבות חוזה לטובת צד שלישי?
המגמות הסיעודיות המצויות בביטוח חבות מעידות כי אין הוא במהותו חוזה כזה ובמשפט משווה, מחוץ לישראל שאלה זו נדונה מכבר.
בעקבות כך, במידה שביקש לקבל מן המבטח פיצויים, היה על הגוף השלישי להטיל עיקול על חוב המבטח למבוטח. אם אכן נפסקו לטובתו פיצויים, לא יכול היה לתבוע אותם באופן ישיר מהמבטח.
יריבותו הישירה של הניזוק עם המבטח במקרי תאונות דרכים היא הדוגמה הראשונה ליוצאים מהכלל בכל הנוגע לאחריות. על פי סעיף 19 של דרישות פקודת ביטוח רכב מנועי, יש לבצע תשלום ישיר מן המבטח לניזוק.
התשלום תלוי בפסק הדין נגד המבוטח על בסיס אחראיותו לאירוע וגודלה. החובה לתשלום נמצאת גם אם הפוליסה היא ביטוח מרצון וגם אם בזכותו היה לבטלה.
הפקודה קובעת איפוא תשלום ישיר מן המבטח לניזוק, ואלה הוראותיה:
סעיפים 20 ו-21 מבהירים כי רשאי הניזוק לתבוע את המבטח עם המבוטח ואוף יכול לתבוע גם אם המבוטח בעל חסינות. המחוקק מחפש לאפשר לניזוק לקבל סעדיו מן המבטח אף אם נבצר ממנו לממש תביעה נגד הפוגע עצמו.
הסעיפים אלו באים מתוך ההנחה שאכיפת־ביטוח משמשת כמכשיר סיעודי בידי המחוקק, לחפות על פגיעתו של הניזוק והמטרה היא לשקם כמה שיותר את הנפגע. מצב זה מחזיר אותנו ליריבות הקיימת בין הניזוק למבטח.
במקום שמטיל החוק חובת ביטוח אחריות הוא עשוי אף להעניק לניזוק יריבות ישירות למבטח שביכולתו לשקם את הנפגע התובע. לכן הזירה המשפטית מקטינה את היכולת של המבטח להתשחרר מחובותיו בחוזה הביטוח.
המחוקק מונע מהתנהגות המבוטח מלפגוע בזכותו של הניזוק דרך חברת הביטוח והמחוקק העניק את הגנת חוזה הביטוח לטובת הצד השלישי. במקרים בהם הוכרז המבוטח כפושט רגל או בא בהליכי פשיטת רגל לידי פשרה או סידור עם נושיו, היריבות הישירה לצד השלישי נגד המבטח עדיין קיימת. כך גם אם הניזוק נפטר.