ניתוח שווקים
משה שלום
21/10/2020
פרמטר כואב במיוחד במשבר הקורונה הוא נושא התעסוקה, או ליתר דיוק, החוסר בה. בסקירה זו אנסה לתאר את מה שקרה מאז הופעת הווירוס בתחום הזה. במיוחד נשים דגש על נושא הגיל של אלו שהפכו להיות מובטלים. ממה שיוצג מטה תבינו מייד שמשבר הקורונה היה מאיץ תהליכים קיימים, ולא משנה מגמה.
כמו כן, זה בהחלט המקום להסתכל על המגמות שהיו במשק העבודה במדינות המפותחות, כולל אצלנו, ואשר גרמו סימני דאגה הרבה לפני שהמגפה החלה. נזכיר שהשילוב הדרמטי של הגלובליזציה התעסוקתית, מחיקת סקטורים מקומיים שלמים, עתירי ידיים עובדות, עקב אותה תחרות, יחד עם טכנולוגיות חדשות, כל אלו יצרו לחץ עצום על המעסיקים לייעל. ייעול שהתבטא בהרבה צמצום בכוח אדם.
איך זה נראה לפני ואחרי הקורונה מנקודת המבט של אחוז ההשתתפות
נתחיל מן הרקע הכללי של משק העבודה הבינלאומי. מהגרף הבא, ניתן ללמוד הרבה מאוד:
בגרף שתי עקומות: הכחולה, והאדומה. הכחולה מצביעה על אחוז השתתפות העבודה במשק בארה"ב, והאדומה מצביעה על אחוז האבטלה הכללי באותו משק. אגב, החלטתי להביא את ארה"ב כדוגמה של מדינה מפותחת משתי סיבות:
הראשונה היא שהיא המדינה המייצגת ביותר מבין המדינות המפותחות. היא גם המצליחה מכולן בנתוני המקרו מאז משבר הסאב-פריים של 2007-9. לכן, אנו נניח בצדק, שמה שאנו רואים כאן הוא המקרה ה"טוב" שבמסגרת המדינתית הגדולה ההיא.
שנית, ארה"ב מאופיינת בשקיפות הגדולה ביותר מבחינת הנתונים, וזאת מן הצורך לספק נתונים טובים ומהירים לשווקים הפיננסיים החשובים לאוכלוסיה כל כך.
אחוז ההשתתפות במשק, דהיינו כמה אזרחים המוגדרים כפוטנציאל לעבודה אכן מועסקים, מראה מגמה יורדת ברורה מאז אפריל 2000! שיא בועת הדוט.קום. למה אז? קשה לומר אבל העובדה לפניכם: זוהי נקודת המפנה. הקיטון באחוז מצביע על הקטנה מתמדת בצורך בידיים עובדות במשק שצומח. צומח, אבל לא בסקטורים הדורשים עובדים אלא בסקטורים המניבים צמיחה על ידי צמצום בתעסוקה.
שימו לב שהירידה הדרמטית ביותר קרתה (לא במפתיע...) מאז משבר הסאב-פריים ועד 2016, דווקא כאשר קובעי המדיניות הפדראליים "שפכו" כסף כמים כדי לעצור תהליך אבטלה מתמשך. ומ-2016? עלייה מפתיעה אבל שהניבה אופטימיות גדולה אצל קובעי המדיניות. סוף סוף נראו סימנים של צמיחה המצליחה לשנות את הכף, ולפצות על אבדן הידיים העובדות בתעשייה לטובת יותר ידיים בשירותים. עלייה הזו מרשימה אבל לא הוגדרה כשינוי מגמה. זה היה דורש הרבה יותר נתונים ומנגנון של שיאים ושפלים בעקומה. זכרו: 2016 היא שנת עלייתו של טראמפ לשלטון. כנראה שניהול מדיניותו של הקטנת מיסים יחד עם הקטנה ברגולציה הניבו את הפרי הרצוי.
ומה קרה בקורונה: קריסה מיידית לתחתיות של 60% אשר מחזיר את ארה"ב לתחילת שנות ה-70, ולמיתון הגדול של אז. בינתיים הייתה חזרה קטנה מייצבת סביב 61%. וזה ממש נמוך כאשר כל האפקט של 2016-2019 נעלם כלא היה. מה שמפתיע הוא שאחוז האבטלה מאז השיא של המשבר של 2007-9 ועד תחילת 2020 התנהג אחרת לחלוטין. במקום לעלות, יחד עם הקטנת אחוז ההשתתפות במשק, אנו רואים ירידה משמעותית מאזור ה-10% לאזור ה-3-4%. איך זה יכול להיות?
לדעתי, וכפי שרמזתי כבר לעיל, העניין נמצא במעבר האיטי של המועסקים לכיוון עבודות זמניות, עצמאיות, ומשלמות פחות. כאלו שמשפיעות על החישוב של אחוז האבטלה אבל לא בעבודה קבועה הנרשמת באחוז ההשתתפות. מי שבאופן עצמאי עושה שליחויות, או מסיע אנשים במסגרת UBER, מדווח כלא מובטל במספרים של אחוזי האבטלה אבל אינו חלק מכוח העבודה הרשמי המסורתי של המדינה. מאז 2016, חזרה מסוימת של התעשייה לאמריקה, במסגרת השינויים שגרמו צעדי ממשל טראמפ, החזירו, במידה מסוימת, את הקורלציה בין שני המספרים, וזאת לכיוון החיובי. עד הופעת הווירוס.
מצבם של גברים המבוגרים החמיר בהחלט מאז תחילת המגפה
כל מה שנאמר לעיל על ארה"ב יכול להיאמר גם על כל מדינה מפותחת, ועל שלנו גם כן. אצלנו, תהליכי המעבר למשרות עצמאיות, קצת פחות מפותחת, אבל הוחלף במנגנון ההעסקה דרך קבלני כוח אדם המדמה את העניין לא רע. לרוב, השכר אצלם הרבה יותר נמוך, אין שם בטחון תעסוקתי ארוך טווח, והדרישה לעבודה הינה פונקציה ישירה ומיידית מן הביקוש המגיע ממזמיני העבודה ולא מן הקבלן עצמו.
אצלם תמצאו את השכבות היותר פגיעות במשק התעסוקתי: חסרי ההשכלה, עולים חדשים, מבוגרים, ונשים יותר מאשר גברים. כל נושא אחוז ההשתתפות בעבודה והקורלציה מול אחוז האבטלה הרשמי דומה מאוד אצלנו כמו בארה"ב. הוא מהווה את הרקע למה שאירע בזמני המגפה. אבל, כאשר התחלתי לכתוב סקירה זו רציתי לבדוק אספקט מיוחד של הנושא והוא נושא הפגיעה מן הקורונה, על פי גיל. וכך, על בסיס של רקע חלש במיוחד של תעסוקה למבוגרים, משבר הקורונה מגיע ומאיץ את שהיה.
הנה גרף מעניין בנושא הזה, ממשרדו של הכלכלן הראשי במשרד האוצר:
בגרף הזה אנו רואים את התפלגות המובטלים (לא כולל אלו שבחל"ת) על פי גיל. המספרים הם באלפים, ומה שניתן לומר מיד הוא שההבדל על פי מגדר קטן יחסית: 186 אלף נשים מול 215 גברים. אבל, החלוקה הגילית אצל הגברים הרבה יותר מודגשת לרעת המבוגרים מאשר אצל הנשים: 121 אלף גברים מעל גיל 35 מול 94 בלבד אצל נשים. ובכלל, באוכלוסיה הכללית, יותר מחצי מן המובטלים,כ-215 אלף, נמצאים מעל הסף הזה של 35 שנים כאשר 70 אלף נמצאים מעל גיל 55.
בסה"כ, ניתן לראות שהגיל אכן משפיע לרעה יותר במסגרת המשבר הרפואי כאשר הגברים נוטים לסבול יותר מנשים. זו בעיה קשה מכמה בחינות: מציאת תחליף תעסוקתי עבור גבר מבוגר היא בעייתית ממילא. גמישות המעבר שלהם למשהו חדש, במסגרת של למידת מקצוע והכשרה מקצועית, קטנה יותר מאשר אצל צעירים. כמו כן, קל יותר לאישה למצוא מקום שאינו דורש השכלה במיוחד (זבנית, קופאית, וכו...) מאשר רוב הגברים. לרוב, אלו דורשים יותר תמורה עבור יותר ניסיון מקצועי.
סיכום קצר
מאז אביב 2000, ועד תחילת 2016, המגמות במשק העבודה של המדינות המפותחות היו צריכות להתאים עצמן לשני תהליכים מכבידים: גלובליזציה וצמיחה קטנה מן הרגיל. הדרך לעשות זאת הייתה דרך הקטנה משמעותית של תעשיות מסורתיות, ומעבר לענפי השירותים, כאשר ה-"אובריזציה" (הפיכת כל פרט עובד למעסיק עצמאי של עצמו) גרם לשבירת הקורלציה בין אחוז ההשתתפות במשק העבודה ואחוזי האבטלה הרשמיים.
רק בתחילת 2016, עם השינויים הפיסקאליים והרגולטורים בארה"ב, ראינו חזרה מעניינת ויפה של אותה קורלציה, כאשר חזינו בעלייה איטית אך מתמשכת של אחוז המשתתפים. ווירוס הקורונה פשוט שבר את המהלך הזה, ויצר אירוע פתאומי חסר תקדים בעולם וגם אצלנו. וכאשר מסתכלים על הפריסה של הסבל, רואים בהחלט שהשכבות החלשות בנושא התעסוקתי נמצאות באזורים הגבוהים יותר של הגיל. יחד עם אבטלה מודגשת אצל גברים יותר מנשים. פגיעה מאופיינת כזו מכוונת ללחץ גדול יותר על תשלומי רווחה מגיל 50+, ותלות גדולה יותר וחריפה יותר בהכנסות מחסכון פנסיוני מאשר הזמנים שלפני הווירוס. האם הממשלה ושוק ההון מוכנים לכך? נראה זאת לאמיתה רק אחרי שהצד הרפואי ייגמר וילך מאיתנו.
כמו כן, זה בהחלט המקום להסתכל על המגמות שהיו במשק העבודה במדינות המפותחות, כולל אצלנו, ואשר גרמו סימני דאגה הרבה לפני שהמגפה החלה. נזכיר שהשילוב הדרמטי של הגלובליזציה התעסוקתית, מחיקת סקטורים מקומיים שלמים, עתירי ידיים עובדות, עקב אותה תחרות, יחד עם טכנולוגיות חדשות, כל אלו יצרו לחץ עצום על המעסיקים לייעל. ייעול שהתבטא בהרבה צמצום בכוח אדם.
איך זה נראה לפני ואחרי הקורונה מנקודת המבט של אחוז ההשתתפות
נתחיל מן הרקע הכללי של משק העבודה הבינלאומי. מהגרף הבא, ניתן ללמוד הרבה מאוד:
בגרף שתי עקומות: הכחולה, והאדומה. הכחולה מצביעה על אחוז השתתפות העבודה במשק בארה"ב, והאדומה מצביעה על אחוז האבטלה הכללי באותו משק. אגב, החלטתי להביא את ארה"ב כדוגמה של מדינה מפותחת משתי סיבות:
הראשונה היא שהיא המדינה המייצגת ביותר מבין המדינות המפותחות. היא גם המצליחה מכולן בנתוני המקרו מאז משבר הסאב-פריים של 2007-9. לכן, אנו נניח בצדק, שמה שאנו רואים כאן הוא המקרה ה"טוב" שבמסגרת המדינתית הגדולה ההיא.
שנית, ארה"ב מאופיינת בשקיפות הגדולה ביותר מבחינת הנתונים, וזאת מן הצורך לספק נתונים טובים ומהירים לשווקים הפיננסיים החשובים לאוכלוסיה כל כך.
אחוז ההשתתפות במשק, דהיינו כמה אזרחים המוגדרים כפוטנציאל לעבודה אכן מועסקים, מראה מגמה יורדת ברורה מאז אפריל 2000! שיא בועת הדוט.קום. למה אז? קשה לומר אבל העובדה לפניכם: זוהי נקודת המפנה. הקיטון באחוז מצביע על הקטנה מתמדת בצורך בידיים עובדות במשק שצומח. צומח, אבל לא בסקטורים הדורשים עובדים אלא בסקטורים המניבים צמיחה על ידי צמצום בתעסוקה.
שימו לב שהירידה הדרמטית ביותר קרתה (לא במפתיע...) מאז משבר הסאב-פריים ועד 2016, דווקא כאשר קובעי המדיניות הפדראליים "שפכו" כסף כמים כדי לעצור תהליך אבטלה מתמשך. ומ-2016? עלייה מפתיעה אבל שהניבה אופטימיות גדולה אצל קובעי המדיניות. סוף סוף נראו סימנים של צמיחה המצליחה לשנות את הכף, ולפצות על אבדן הידיים העובדות בתעשייה לטובת יותר ידיים בשירותים. עלייה הזו מרשימה אבל לא הוגדרה כשינוי מגמה. זה היה דורש הרבה יותר נתונים ומנגנון של שיאים ושפלים בעקומה. זכרו: 2016 היא שנת עלייתו של טראמפ לשלטון. כנראה שניהול מדיניותו של הקטנת מיסים יחד עם הקטנה ברגולציה הניבו את הפרי הרצוי.
ומה קרה בקורונה: קריסה מיידית לתחתיות של 60% אשר מחזיר את ארה"ב לתחילת שנות ה-70, ולמיתון הגדול של אז. בינתיים הייתה חזרה קטנה מייצבת סביב 61%. וזה ממש נמוך כאשר כל האפקט של 2016-2019 נעלם כלא היה. מה שמפתיע הוא שאחוז האבטלה מאז השיא של המשבר של 2007-9 ועד תחילת 2020 התנהג אחרת לחלוטין. במקום לעלות, יחד עם הקטנת אחוז ההשתתפות במשק, אנו רואים ירידה משמעותית מאזור ה-10% לאזור ה-3-4%. איך זה יכול להיות?
לדעתי, וכפי שרמזתי כבר לעיל, העניין נמצא במעבר האיטי של המועסקים לכיוון עבודות זמניות, עצמאיות, ומשלמות פחות. כאלו שמשפיעות על החישוב של אחוז האבטלה אבל לא בעבודה קבועה הנרשמת באחוז ההשתתפות. מי שבאופן עצמאי עושה שליחויות, או מסיע אנשים במסגרת UBER, מדווח כלא מובטל במספרים של אחוזי האבטלה אבל אינו חלק מכוח העבודה הרשמי המסורתי של המדינה. מאז 2016, חזרה מסוימת של התעשייה לאמריקה, במסגרת השינויים שגרמו צעדי ממשל טראמפ, החזירו, במידה מסוימת, את הקורלציה בין שני המספרים, וזאת לכיוון החיובי. עד הופעת הווירוס.
מצבם של גברים המבוגרים החמיר בהחלט מאז תחילת המגפה
כל מה שנאמר לעיל על ארה"ב יכול להיאמר גם על כל מדינה מפותחת, ועל שלנו גם כן. אצלנו, תהליכי המעבר למשרות עצמאיות, קצת פחות מפותחת, אבל הוחלף במנגנון ההעסקה דרך קבלני כוח אדם המדמה את העניין לא רע. לרוב, השכר אצלם הרבה יותר נמוך, אין שם בטחון תעסוקתי ארוך טווח, והדרישה לעבודה הינה פונקציה ישירה ומיידית מן הביקוש המגיע ממזמיני העבודה ולא מן הקבלן עצמו.
אצלם תמצאו את השכבות היותר פגיעות במשק התעסוקתי: חסרי ההשכלה, עולים חדשים, מבוגרים, ונשים יותר מאשר גברים. כל נושא אחוז ההשתתפות בעבודה והקורלציה מול אחוז האבטלה הרשמי דומה מאוד אצלנו כמו בארה"ב. הוא מהווה את הרקע למה שאירע בזמני המגפה. אבל, כאשר התחלתי לכתוב סקירה זו רציתי לבדוק אספקט מיוחד של הנושא והוא נושא הפגיעה מן הקורונה, על פי גיל. וכך, על בסיס של רקע חלש במיוחד של תעסוקה למבוגרים, משבר הקורונה מגיע ומאיץ את שהיה.
הנה גרף מעניין בנושא הזה, ממשרדו של הכלכלן הראשי במשרד האוצר:
בגרף הזה אנו רואים את התפלגות המובטלים (לא כולל אלו שבחל"ת) על פי גיל. המספרים הם באלפים, ומה שניתן לומר מיד הוא שההבדל על פי מגדר קטן יחסית: 186 אלף נשים מול 215 גברים. אבל, החלוקה הגילית אצל הגברים הרבה יותר מודגשת לרעת המבוגרים מאשר אצל הנשים: 121 אלף גברים מעל גיל 35 מול 94 בלבד אצל נשים. ובכלל, באוכלוסיה הכללית, יותר מחצי מן המובטלים,כ-215 אלף, נמצאים מעל הסף הזה של 35 שנים כאשר 70 אלף נמצאים מעל גיל 55.
בסה"כ, ניתן לראות שהגיל אכן משפיע לרעה יותר במסגרת המשבר הרפואי כאשר הגברים נוטים לסבול יותר מנשים. זו בעיה קשה מכמה בחינות: מציאת תחליף תעסוקתי עבור גבר מבוגר היא בעייתית ממילא. גמישות המעבר שלהם למשהו חדש, במסגרת של למידת מקצוע והכשרה מקצועית, קטנה יותר מאשר אצל צעירים. כמו כן, קל יותר לאישה למצוא מקום שאינו דורש השכלה במיוחד (זבנית, קופאית, וכו...) מאשר רוב הגברים. לרוב, אלו דורשים יותר תמורה עבור יותר ניסיון מקצועי.
סיכום קצר
מאז אביב 2000, ועד תחילת 2016, המגמות במשק העבודה של המדינות המפותחות היו צריכות להתאים עצמן לשני תהליכים מכבידים: גלובליזציה וצמיחה קטנה מן הרגיל. הדרך לעשות זאת הייתה דרך הקטנה משמעותית של תעשיות מסורתיות, ומעבר לענפי השירותים, כאשר ה-"אובריזציה" (הפיכת כל פרט עובד למעסיק עצמאי של עצמו) גרם לשבירת הקורלציה בין אחוז ההשתתפות במשק העבודה ואחוזי האבטלה הרשמיים.
רק בתחילת 2016, עם השינויים הפיסקאליים והרגולטורים בארה"ב, ראינו חזרה מעניינת ויפה של אותה קורלציה, כאשר חזינו בעלייה איטית אך מתמשכת של אחוז המשתתפים. ווירוס הקורונה פשוט שבר את המהלך הזה, ויצר אירוע פתאומי חסר תקדים בעולם וגם אצלנו. וכאשר מסתכלים על הפריסה של הסבל, רואים בהחלט שהשכבות החלשות בנושא התעסוקתי נמצאות באזורים הגבוהים יותר של הגיל. יחד עם אבטלה מודגשת אצל גברים יותר מנשים. פגיעה מאופיינת כזו מכוונת ללחץ גדול יותר על תשלומי רווחה מגיל 50+, ותלות גדולה יותר וחריפה יותר בהכנסות מחסכון פנסיוני מאשר הזמנים שלפני הווירוס. האם הממשלה ושוק ההון מוכנים לכך? נראה זאת לאמיתה רק אחרי שהצד הרפואי ייגמר וילך מאיתנו.
