שוקי המניות
משה שלום
13/12/2020
לכולנו הנטייה להסתכל בטווח הקצר מאוד. הטווח בו אנו חושבים שיש לנו עליו הכי הרבה אינפורמציה. ולמרות שהנחה זו מוטעית מיסודה, אנו ממשיכים להעדיף את המיידי על המבט הכולל יותר. השבוע, אני רוצה להעביר אתכם יותר ממאה שנים אחורה, עד שנת 1900, ולהביט על מה שעשה מדד המניות האמריקאי המצוטט ביותר מאז. אבל, לפני שארחיב על מה שאנו נראה בגרף, כמה מילים על המדד עצמו ומה שהוא מסמל עבורנו, כאנשים העוקבים והעוסקים בעולם הפיננסי. ולמה הוא, ודומיו, נותנים לנו סימנים בנקודות זמן מכריעות בחיים הפיננסיים של העולם.
תחילה, המובן מאליו: שוק המניות בארה"ב הינו החשוב ביותר בעולם, וקובע עבור רוב השוקי המניות במדינות המפותחות. בכל מקרה, הנזילות שם כזו שהוא מגנט תמידי לכמות אדירה של השקעה, הן מקומית והן בינלאומית. יתר על כן, שוק המניות בארה"ב הינו רכיב פוליטי בחברה של המדינה ההיא. עקב המבנה של המערך הפנסיוני אצלם, ישנה חשיבות גדולה מאוד לשוק המניות עבור האדם הפרטי, הבוחר. הרבה מעבר לחשיבותו בעיני צרפתי, אנגלי, גרמני ואפילו עבור ישראלי.
תנועות שוק המניות, ואלו של מדד הדאו ג"ונס בפרט, מוצג בפי פוליטיקאים (טראמפ אבל לא רק...) כסמן של בריאות הכלכלה ויציבות המערכת הפיננסית. הוא גם מהווה גורם מכריע בשיקוליו של הבנק המרכזי, כפי שראינו בהתפתחויות של משבר הסאב-פריים. בנוסף, אין להתכחש לעובדה ששוק המניות האמריקאי הינו המקום שבו נבנות או נהרסות אימפריות של עושר, ומתגשמות ציפיות של מגמות טכנולוגיות. לא כל כך בדאו, כיום, אבל בהיסטוריה הארוכה של הדאו, הוא היה אכן מוביל בתחום הזה.
ונקודה אחרונה: למרות היותו משני בכמות הכסף העוסקת בו, ביחס ל-S&p500 ואף לנסדק, מדד הדאו הוא עדיין היוקרתי ביותר מבין כל המדדים, והמוכר מבין כולם מחוץ לארה"ב. אמרנו כל זאת כדי להדגיש את חשיבותו של המדד בעיני האוכלוסייה המקומית שלו, ובעיני העולם הפיננסי כולו. ואחרי שאמרנו כל זאת, תצוגה כמו זו המוצגת כאן מעוררת הרבה מחשבות, דאגות אולי תקוות. ובכן, הנה הגרף של אותו מדד דאו ג"ונס התעשייתי, מאז 1900, מתואם אינפלציה:
תחילה, נציין את העובדה הלא מובנת מאליה: המדד נמצא בתוך תעלה עולה, של כ-30-40 מעלות, מאז תחילת המאה הקודמת ועד היום. זהו הישג המצביע על חוזקה הכלכלי של ארה"ב כמעצמה. נכון שהתעלה רחבה אבל היא עולה בהתמדה! שנית, רוחב התעלה הזו נקבע על ידי שני המשברים הפיננסיים הגדולים ביותר שקרו בהיסטוריה הפיננסית העולמית: קריסת 1929 (1 כחול), והמיתון הגדול, שאחרי הצמיחה הפוסט מלחמתית (2 כחול). נזכיר שהמיתון הזה נבע מן הצעדים הקשים שננקטו על מנת לדכא את האינפלציה הגבוהה שהחלה להיות מסוכנת למדינה ולעולם באותה תקופה. אז, הגיעו הריביות על הדולר לסביבות ה-12-14% (!). בסופו של דבר, כאמור, אותם השיאים והשפלים, באותם המשברים, הגדירו את גבולות התעלה.
תחתית 1984 הינה נקודות ציון פיננסית התחלתית דרמטית למה שקרה מאז. וזאת כהשתקפות ממשית של שני אירועים מכריעים, אשר שינו את המצב מן היסוד: שחרור הדולר מן הקשר לזהב (על ידי ניקסון ב-1971), והגעתו של אלן גרינספאן לראשות הפדרל רזרב (הבנק המרכזי האמריקאי מ-1987 ועד 2006). שני האירועים קשורים בכך שהראשון אפשר יצירת אשראי ללא הגבלה, והשני קבע את יסודות המדיניות של יצירת כסף, יש מאין, להצלת כל אירוע מאיים מערכת (Systemic Crisis). מאז, היו שני משברים מעוררי מחשבה מחודשת לגבי המסלול של המדד ומה שהוא מייצג (הערכת השווי של החברות הגדולות במשק האמריקאי): קריסת בועת הדוט קום, ב-2000 (3 כחול) ומשבר הסאב-פריים (4 כחול). אבל, שני אלו לא הצליחו להביא את ערכי המדד, המנוכה אינפלציה, לאזור תחתית התעלה הגדולה (אזור A גדול ירוק). במשבר הנדל"ן (2007-9), החמור מבין שני המשברים, במקום להגיע לסביבות ה-5000 הוא נעצר סביב ה-10000, אזור מחצית התעלה בלבד, וחזר לעלות. וכאן נדלקות לנו כמה נורות אזהרה ועניין.
נקודה ראשונה ראויה לציון: אם מחברים את השפלים של משבר שנות ה-80, עם זה של 2007-9, אנו מקבלים עקומה עולה מאיצה, ולא ישרה (B גדול חום). על אותה עקומה אקספוננציאלית נמצא גם שפל משבר הקורונה, מימינו אלה. אין כמו עקומה זו על מנת להצביע על ההאצה במחירי המניות, גם כאשר ישנן סיבות טובות ל"חזרה" לשפיות זמנית.
נקודה שנייה לציון: שימו לב שכל השפלים והשיאים נמצאים ממש, או קרובים מאוד, למיקום הצפוי ממשיכה של קווי מגמה בתוך התעלה הגדולה (קווים סגולים פנימיים). מה זה אומר? פשוט מאוד: בנקודות אלו המודלים, או האנשים, או שניהם, מעריכים שהגיע העת לשינוי כיוון או למימוש רווחים (במקרה של שיאים) או להעמסת סחורה זולה (במקרה של שפלים). מאז תחתית משבר 2007-9 המדד כמעט ולא התייחס לקווי הביניים האלו אלא עבר אותם כסכין חמה בחמאה.
ונקודה שלישית לציון, אולי החשובה מכולן: המדד נמצא עכשיו במגמה עולה, בטווח הארוך, הבינוני והקצר, כאשר הוא הגיע בשלום לאזור הגבול העליון (באדום) של התעלה הגדולה. חוץ ממקרה השיא של 1929, כל הגעה לאזור הזה הייתה לנקודת היפוך קשה וכואבת במיוחד.
ומיד אנו שואלים: מה ינצח כאן? ההתנגדות ההיסטורית הדרמטית, אשר צריכה לגרום לבניית top משמעותי לקראת מימוש רווחים רב שנים, או, הדחיפה המואצת מעלה, הנובעת מן המדיניות המוניטארית (וכעת גם הפיסיקלית)? האם החגיגה הגיעה לאזור סיומה, או שלפנינו פריצה כלפי מעלה, לפחות עד קו המגמה הנמתח על פי השיא של 1929 (בכחול)? ושיהיה ברור: לפנינו נקודת הכרעה בין שוק דובי פיננסי ושפל כלכלי (חזרה מטה מן ההתנגדות) ובין המשך התלהבות לדרגה חדשה של חיוב. דרגה, אשר טומנת בחובה את כל סממני חזרת דמותה המאיימת של האינפלציה, ההיפר-אינפלציה ואפילו סיכוי לסטגפלאציה.
אינני נביא או בן נביא. מה שאני יכול לומר הוא שישנן עכשיו כוחות אדירים משני הכיוונים. אל תטעו: העובדה שאנו נמצאים באזור התנגדות כה חשוב אינו נעלם מעיני ה"גדולים" בתעשייה, כפי שהסברתי לעיל. העניין הוא שהם, כמונו, לא יודעים עד מתי ניתן יהיה למתוח את המסטיק של הגדלת החוב, יצירת כסף חינמי, ופזרנות תקציבית ללא גבולות. וכמו שנאמר כבר בחקירות סביב משבר הסאב-פריים "פשוט לא יכולנו להפסיק לרקוד עד שלא נגמרה המנגינה". חג אורים שמח!
תחילה, המובן מאליו: שוק המניות בארה"ב הינו החשוב ביותר בעולם, וקובע עבור רוב השוקי המניות במדינות המפותחות. בכל מקרה, הנזילות שם כזו שהוא מגנט תמידי לכמות אדירה של השקעה, הן מקומית והן בינלאומית. יתר על כן, שוק המניות בארה"ב הינו רכיב פוליטי בחברה של המדינה ההיא. עקב המבנה של המערך הפנסיוני אצלם, ישנה חשיבות גדולה מאוד לשוק המניות עבור האדם הפרטי, הבוחר. הרבה מעבר לחשיבותו בעיני צרפתי, אנגלי, גרמני ואפילו עבור ישראלי.
תנועות שוק המניות, ואלו של מדד הדאו ג"ונס בפרט, מוצג בפי פוליטיקאים (טראמפ אבל לא רק...) כסמן של בריאות הכלכלה ויציבות המערכת הפיננסית. הוא גם מהווה גורם מכריע בשיקוליו של הבנק המרכזי, כפי שראינו בהתפתחויות של משבר הסאב-פריים. בנוסף, אין להתכחש לעובדה ששוק המניות האמריקאי הינו המקום שבו נבנות או נהרסות אימפריות של עושר, ומתגשמות ציפיות של מגמות טכנולוגיות. לא כל כך בדאו, כיום, אבל בהיסטוריה הארוכה של הדאו, הוא היה אכן מוביל בתחום הזה.
ונקודה אחרונה: למרות היותו משני בכמות הכסף העוסקת בו, ביחס ל-S&p500 ואף לנסדק, מדד הדאו הוא עדיין היוקרתי ביותר מבין כל המדדים, והמוכר מבין כולם מחוץ לארה"ב. אמרנו כל זאת כדי להדגיש את חשיבותו של המדד בעיני האוכלוסייה המקומית שלו, ובעיני העולם הפיננסי כולו. ואחרי שאמרנו כל זאת, תצוגה כמו זו המוצגת כאן מעוררת הרבה מחשבות, דאגות אולי תקוות. ובכן, הנה הגרף של אותו מדד דאו ג"ונס התעשייתי, מאז 1900, מתואם אינפלציה:
תחילה, נציין את העובדה הלא מובנת מאליה: המדד נמצא בתוך תעלה עולה, של כ-30-40 מעלות, מאז תחילת המאה הקודמת ועד היום. זהו הישג המצביע על חוזקה הכלכלי של ארה"ב כמעצמה. נכון שהתעלה רחבה אבל היא עולה בהתמדה! שנית, רוחב התעלה הזו נקבע על ידי שני המשברים הפיננסיים הגדולים ביותר שקרו בהיסטוריה הפיננסית העולמית: קריסת 1929 (1 כחול), והמיתון הגדול, שאחרי הצמיחה הפוסט מלחמתית (2 כחול). נזכיר שהמיתון הזה נבע מן הצעדים הקשים שננקטו על מנת לדכא את האינפלציה הגבוהה שהחלה להיות מסוכנת למדינה ולעולם באותה תקופה. אז, הגיעו הריביות על הדולר לסביבות ה-12-14% (!). בסופו של דבר, כאמור, אותם השיאים והשפלים, באותם המשברים, הגדירו את גבולות התעלה.
תחתית 1984 הינה נקודות ציון פיננסית התחלתית דרמטית למה שקרה מאז. וזאת כהשתקפות ממשית של שני אירועים מכריעים, אשר שינו את המצב מן היסוד: שחרור הדולר מן הקשר לזהב (על ידי ניקסון ב-1971), והגעתו של אלן גרינספאן לראשות הפדרל רזרב (הבנק המרכזי האמריקאי מ-1987 ועד 2006). שני האירועים קשורים בכך שהראשון אפשר יצירת אשראי ללא הגבלה, והשני קבע את יסודות המדיניות של יצירת כסף, יש מאין, להצלת כל אירוע מאיים מערכת (Systemic Crisis). מאז, היו שני משברים מעוררי מחשבה מחודשת לגבי המסלול של המדד ומה שהוא מייצג (הערכת השווי של החברות הגדולות במשק האמריקאי): קריסת בועת הדוט קום, ב-2000 (3 כחול) ומשבר הסאב-פריים (4 כחול). אבל, שני אלו לא הצליחו להביא את ערכי המדד, המנוכה אינפלציה, לאזור תחתית התעלה הגדולה (אזור A גדול ירוק). במשבר הנדל"ן (2007-9), החמור מבין שני המשברים, במקום להגיע לסביבות ה-5000 הוא נעצר סביב ה-10000, אזור מחצית התעלה בלבד, וחזר לעלות. וכאן נדלקות לנו כמה נורות אזהרה ועניין.
נקודה ראשונה ראויה לציון: אם מחברים את השפלים של משבר שנות ה-80, עם זה של 2007-9, אנו מקבלים עקומה עולה מאיצה, ולא ישרה (B גדול חום). על אותה עקומה אקספוננציאלית נמצא גם שפל משבר הקורונה, מימינו אלה. אין כמו עקומה זו על מנת להצביע על ההאצה במחירי המניות, גם כאשר ישנן סיבות טובות ל"חזרה" לשפיות זמנית.
נקודה שנייה לציון: שימו לב שכל השפלים והשיאים נמצאים ממש, או קרובים מאוד, למיקום הצפוי ממשיכה של קווי מגמה בתוך התעלה הגדולה (קווים סגולים פנימיים). מה זה אומר? פשוט מאוד: בנקודות אלו המודלים, או האנשים, או שניהם, מעריכים שהגיע העת לשינוי כיוון או למימוש רווחים (במקרה של שיאים) או להעמסת סחורה זולה (במקרה של שפלים). מאז תחתית משבר 2007-9 המדד כמעט ולא התייחס לקווי הביניים האלו אלא עבר אותם כסכין חמה בחמאה.
ונקודה שלישית לציון, אולי החשובה מכולן: המדד נמצא עכשיו במגמה עולה, בטווח הארוך, הבינוני והקצר, כאשר הוא הגיע בשלום לאזור הגבול העליון (באדום) של התעלה הגדולה. חוץ ממקרה השיא של 1929, כל הגעה לאזור הזה הייתה לנקודת היפוך קשה וכואבת במיוחד.
ומיד אנו שואלים: מה ינצח כאן? ההתנגדות ההיסטורית הדרמטית, אשר צריכה לגרום לבניית top משמעותי לקראת מימוש רווחים רב שנים, או, הדחיפה המואצת מעלה, הנובעת מן המדיניות המוניטארית (וכעת גם הפיסיקלית)? האם החגיגה הגיעה לאזור סיומה, או שלפנינו פריצה כלפי מעלה, לפחות עד קו המגמה הנמתח על פי השיא של 1929 (בכחול)? ושיהיה ברור: לפנינו נקודת הכרעה בין שוק דובי פיננסי ושפל כלכלי (חזרה מטה מן ההתנגדות) ובין המשך התלהבות לדרגה חדשה של חיוב. דרגה, אשר טומנת בחובה את כל סממני חזרת דמותה המאיימת של האינפלציה, ההיפר-אינפלציה ואפילו סיכוי לסטגפלאציה.
אינני נביא או בן נביא. מה שאני יכול לומר הוא שישנן עכשיו כוחות אדירים משני הכיוונים. אל תטעו: העובדה שאנו נמצאים באזור התנגדות כה חשוב אינו נעלם מעיני ה"גדולים" בתעשייה, כפי שהסברתי לעיל. העניין הוא שהם, כמונו, לא יודעים עד מתי ניתן יהיה למתוח את המסטיק של הגדלת החוב, יצירת כסף חינמי, ופזרנות תקציבית ללא גבולות. וכמו שנאמר כבר בחקירות סביב משבר הסאב-פריים "פשוט לא יכולנו להפסיק לרקוד עד שלא נגמרה המנגינה". חג אורים שמח!
