עמי גינזבורג צילום עמי ארליך
עמי גינזבורג
15/02/2021
לפני חודשיים פרסמתי כאן טור תחת הכותרת: 14 שנים אבודות בשוק המניות של תל אביב.
באותו טור הראיתי שבשנים 2007-2020 הניבה השקעה ישירה במדד תל אביב 125 תשואה שנתית ממוצעת של 3.2% בלבד. מדד המניות המוביל של תל אביב פיגר לעומת כל מדדי האג"ח המובילים בבורסה. תשואה נחותה שכזו בשוק מניות לאורך זמן פוגעת כמובן בחסכונות הפנסיה של הציבור כולו.
נכון, זה לא משהו שיוצאים להפגין נגדו ברחוב בלפור בירושלים, או ברחוב רוטשילד בתל אביב. אבל שיהיה ברור: הנזק שתופעה כזו מסבה לציבור הישראלי גדול בהרבה בהשוואה לסכום ששילמה ישראל למספנות טיסנקרופ הגרמניות בפרשת הצוללות.
כאשר מדברים על תשואות נחותות בשוק המניות לזמן ארוך נהוג להזכיר תמיד את ה"מחלה היפנית". הכוונה היא לתשואות החסר שמאפיינות את מדד המניות העיקרי של טוקיו, ניקיי 225, במשך עשרות שנים. מדד ניקיי היפני הגיע לשיא בסוף דצמבר 1989 – 38,915 נקודות. זה קרה בשיאה של בועת נדל"ן ואשראי מטורפת שאחזה את המדינה.
בשיאה של הבועה נמכר מטר רבוע אחד בשכונת גינזה בטוקיו בכ-30 מיליון ין (215,000 דולר). שווי שטחי הנדל"ן של טוקיו לבדה היו שווים אז פי שניים מסך שטחי הנדל"ן בארצות הברית. הבועה פקעה לאיטה במהלך שנות ה-90' ובשנת 2004 צנחו מחירי הנכסים ברובע העסקים של טוקיו לכדי אחוז אחד ממחירם בשיא. גם כך הם עדיין דורגו כאחד האזורים היקרים בעולם.
מעל 30 שנה חלפו מאז ומדד ניקיי מעולם לא חזר לשיאו. נכון להיום ניצב מדד ניקיי על 29,520 נקודות – רחוק עדיין 25% מהשיא של 1989.
ה"מחלה היפנית" מתייחסת איפוא לשוק מניות שלא מצליח להשיא תשואה חיובית במשך עשרות שנים.
מדוע זה חשוב? משום שהורגלנו לחשוב שלאורך זמן הבורסה תמיד עולה. אם נחכה מספיק זמן, היא תמיד תניב תשואה חיובית נאה, שתהיה לכל הפחות גבוהה ממה שניתן לקבל באג"ח ממשלתיות. תחת ההנחות הללו מתנהלת כל תעשיית החיסכון לטווח ארוך – קרנות הפנסיה, ביטוחי המנהלים, וקופות הגמל.
ההנחה הזו אומרת שאם לחוסך יש אופק השקעה ארוך – נאמר, 10 שנים – אזי שיעור ההשקעה שלו במניות צריך להיות גבוה יחסית. נגיד: 70% מניות ו-30% אג"ח. כך הוא יוכל ליהנות מהתשואה הגבוהה שנותן שוק המניות לאורך זמן. גם יהיה משבר בדרך, הזמן יפצה על כך.
אז זהו – שלא. המחלה היפנית מראה ש-10 שנים אינן זמן מספיק ארוך כדי להתאושש מבועות מטורפות ומהמשבר שמגיע לאחריהן. לפעמים גם 30 שנה אינן מספיקות לכך.
וזו לא רק יפן. ארה"ב של השפל הגדול סבלה ממחלה דומה בשנות ה-30' וה-40'. מדד דאו ג'ונס שקרס במפולת של אוקטובר 29' חזר לרמתו רק 25 שנים מאוחר יותר.
10 החברות הגדולות במדד פוטסי 100
|
תאריך כניסה להשקעה במדד פוטסי 100 |
מדד פוטסי 100 בנקודות |
שנות השקעה עד היום |
תשואה כוללת |
תשואה שנתית ממוצעת |
תשואה שנתית בתוספת דיווידנד (2.5% לשנה) |
|
|
|
|
|
|
|
|
1.1.2000 |
6,504 |
21 |
1% |
0.1% |
2.6% |
|
1.1.2003 |
3,974 |
18 |
66% |
2.8% |
5.3% |
|
1.1.2006 |
5,731 |
15 |
15% |
0.9% |
2.4% |
|
1.1.2009 |
4,448 |
12 |
48% |
3.3% |
5.8% |
|
1.1.2012 |
5,650 |
9 |
17% |
1.7% |
4.2% |
|
1.1.2015 |
6,501 |
6 |
1% |
0.2% |
2.7% |
|
13.2.2021 |
6,590 |
|
|
|
|
ביניים: ברקסטוקס
לונדון היא בירת הפיננסים של אירופה. בורסות המניות, האג"ח והסחורות בבריטניה הן השניות בחשיבותן אחרי הבורסות של ארה"ב. שער הריבית הבינבנקאית שנקבע בשעות הצהריים בלונדון – ה-Libor – הוא החשוב בשערי הריביות בעולם. חוזים רבים בעולם נקבעים לפיו. אך טבעי הוא אם כן שבשוק הון כה מפותח ועמוק ייסחרו כמה מהחברות הגדולות והחשובות בעולם.
המדד העיקרי בבורסת המניות של לונדון נקרא FTSE 100, והוא כולל את 100 החברות הגדולות והסחירות ביותר באנגליה. המדד חושב והושק לראשונה ב-1984 ומכונה בחיבה "פוטסי".
כמו אחיו מהצד השני של האוקיאנוס האטלנטי, מדד דאו ג'ונס, הפוטסי נחשב לברומטר העיקרי של הכלכלה האנגלית. כאשר זו פורחת, ערכן של המניות במדד פוטסי אמור לעלות. ולהיפך.
כלכלת אנגליה נחשבת כיום לחזקה יחסית לעומת רוב אחיותיה ליבשת אירופה. היא נראית בריאה יותר מכלכלותיהן של מעצמות אירופיות אחרות כמו איטליה, ספרד ואפילו צרפת. בינתיים נראה שאפילו התהליך הברקזיט המסורבל לא פגע בה במידה ניכרת.
אבל כאשר מתבוננים בביצועים של מדד פוטסי לאורך 21 השנים האחרונות קשה להשתחרר מהתחושה שלמחלה היפנית יש ווריאנט בריטי עקשן ומידבק במיוחד. ווריאנט שמתבטא היטב בתשואות החסר שהשיג מדד המניות המוביל בממלכה המאוחדת.
הביטו נא בטבלה שמצורפת לטור זה. היא מסכמת את התשואה שניתן היה לקבל מהשקעה ישירה במדד פוטסי בתקופות ארוכות ובקפיצות של 3 שנים.
כך למשל, מי שנכנס להשקעה במדד בינואר 2000 – שיאה של בועת הטכנולוגיה – ונשאר עד היום, זכה לקבל על פני 21 שנים תשואה שנתית ממוצעת עלובה במיוחד – 2.6% בלבד. נכון, זו היתה נקודת כניסה בעייתית מאוד. מחירי המניות אז היו גבוהים מאוד. אבל המחירים הנפוחים אפיינו בעיקר את חברות הטכנולוגיה והתקשורת.
מדד פוטסי נחשב למאוזן הרבה יותר. בולטות בו בעיקר מניות של חברות פיננסים, כרייה, תרופות ומזון. הענפים הללו לא התאפיינו במחירי מניות גבוהים כל כך באותה תקופה. 21 שנים זה זמן ארוך מאוד, ותשואה של 2.6% רחוקה מלהוות תמורה נאותה לסיכון הכרוך בהשקעה במניות.
מי שנכנס לפוטסי בינואר 2003 זכה לקבל על פני 18 שנים תשואה שנתית מעט גבוהה יותר של כ-5.3%. אבל בהתחשב בעומק המשבר שבו היה מצוי שוק המניות בתחילת 2003, ובאורך התקופה, זו עדיין תשואה מאכזבת מאוד.
מי שנכנס לשוק בתחילת 2006 וחיכה 15 שנים קיבל גם הוא תשואה מאכזבת מאוד – רק 2.4%. מי שנכנס בינואר 2009, בשיאו של המשבר הפיננסי, קיבל תשואה של 5.8%. גם כאן, כמו ב-2003, מדובר בתשואה נחותה יחסית. כניסה לשוק בנקודת שפל אמורה לתת לאורך זמן תשואות גבוהות בהרבה.
מי שנכנס לשוק בתחילת 2012, עוד תקופה של זעזועים בשווקים עקב קריסת יוון וחילוץ כלכלות ה-PIIGS, זכה לקבל על פני 9 שנים תשואה שנתית של 4.2%. ומי שנכנס לשוק בתחילת 2015 שוב נאלץ לקבל על פני 6 שנים תשואה ממוצעת של 2.7% בלבד.
הנה כי כן – היפנים לא לבד. מתברר שעל פני שנים ארוכות מאוד החוסכים הבריטיים לטווח ארוך נאלצים להסתפק בתשואות נמוכות עד עלובות. לא משהו שאולי יוצאים עליו להפגין ברחוב דאונינג או מול ארמון המלכה. אבל מדובר בנזק ממשי לרוב הגדול של תושבי הממלכה.
שוקי מניות שדורכים במקום לאורך שנים ארוכות היא תופעה שחייבים להכיר אותה וללמוד ממנה. היא מאתגרת את כל הנחות היסוד שעליהן מבוססות מערכות הפנסיה בעולם. היא מאתגרת את ההנחה שרוב הזמן שוק המניות הוא יעיל ורציונלי, ומניב לאורך זמן תשואות גבוהות. היא מאתגרת גם את כל מי שמנהל כסף עבור עצמו או עבור אחרים.
ישנם לא מעט דברים שאפשר ללמוד מהמחלה היפנית, המוטציה הבריטית והווריאנט התל אביבי. בחלק מהם אדון בטור הבא.
הכותב שימש בעבר כעורך שוק ההון של TheMarker. כיום הוא בשלבי סיום של כתיבת ספרו הראשון: "הצפת ערך – הלקסיקון של שוק ההון". אין לראות בכתוב המלצה לקנות או למכור ניירות ערך כלשהם. הכותב עשוי להחזיק פוזיציות בניירות הערך המוזכרים במאמר.
