אישור מיזוג דקסיה ודיסקונט

ביום ראשון פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 2531/20) בו דחה ערעור שהגיש בנק ירושלים על החלטת בית הדין לתחרות למחוק על הסף ערר שהוגש כנגד החלטת הממונה על התחרות לאשר בתנאים את המיזוג בין קבוצת דיסקונט למוניציפל בנק (לשעבר בנק דקסיה לישראל).

ברקע הדברים החלטת הממונה לאשר את המיזוג בכפוף לתנאים שחייבו מכירת חלק מתיק האשראי לרשויות מקומיות לצד שלישי. בנק ירושלים הגיש ערר על החלטה זו. בית הדין לתחרות סילק את הערר על הסף בשל היעדר פגיעת הגבל עסקי של בנק ירושלים. לאחר שנדחה על הסף, הגיש בנק ירושלים ערעור על פסק דינו של בית הדין לתחרות.

חוק התחרות הכלכלית מאפשר לצד שאינו ארגון צרכני או איגוד עסקי לערור על החלטת הממונה לאשר מיזוג רק אם הוא "אדם הנפגע מהמיזוג". לאורך השנים פורשה אמירה זו על ידי בית הדין לתחרות בשורה של החלטות כ"פגיעת הגבל עסקי". כלומר, שהפגיעה באדם תהיה כזו שנובעת מפגיעה בתחרות ולא מפגיעה עסקית או אחרת; כן נדרש שהפגיעה ההגבלית תהיה בעורר עצמו. 

בית המשפט העליון קבע היום כי דין הערעור להידחות בשל העובדה שהמיזוג בין דקסיה דויקונט הוא "מעשה עשוי". בנק ירושלים השתהה בנקיטת הליכים מצד בנק ירושלים וביטול עסקת המיזוג אינו אפשרי עוד, בהתחשב בפגיעה בצדדים ובצדדים שלישיים.

מעבר לכך, בית המשפט העליון הכיר בחשש מניצול לרעה של הליכים בניגוד לאינטרס הציבורי, באמצעות הגשת עררי סרק, וקבע:

"במקרים מן הסוג דנן, בהתחשב בטיבו ובמאפייניו של ההליך בפני בית הדין לתחרות, הגם שרף הבחינה ביחס לערר אינו צריך להיות גבוה, הוא אינו אמור לשקף את אמת המידה הנוהגת בהליך אזרחי רגיל, שבו ככלל לא מתעוררת שאלה של זכות עמידה. משמעות הדברים היא כי גם בשלב המקדמי של ההליך יש צורך לפרוש תשתית עיונית כלכלית לכאורית, הכוללת הסבר, ולו ראשוני, באשר לקיומה של פגיעת הגבל עסקי בעורר."

את רשות התחרות ייצגו עורכי הדין: מורן מיארה, איתי מילברג, ועומר ואגו.