קרדיט wallpaperaccess.com
משה שלום
30/01/2022
חובבי ההיסטוריה הפיננסית זוכרים זאת היטב: מי שהציל את המצב ב-2009, כאשר העולם עמד על סיפו של שפל כלכלי דמוי 1929, היו שני דברים: פעולות קובעי המדיניות המוניטאריים והפיסקאליים, יחד עם כניסתה של סין למהלך גבוה של פעילות כלכלית. על החלק הראשון כבר שוחחנו לרוב בדפי האתר אבל על החלק השני לא כל כך. מה קרה בפועל? ההלם של "כמעט קריסה" של הבנקים בכלכלות המערביות השאיר קרקע חרוכה לכל פעילות כלכלית אמיתית.
מי שהיה בצד של היזמות והצמיחה פשוט לא ידע אם זה הזמן לקחת חובות ולהקים עסקים חדשים כאשר הצרכנים הפוטנציאלים נמצאים על הקרשים ומי שהיה אמור לתת את אותו מימון לאותם יזמים, אשר בכל זאת הגיעו, פשוט הערים קשיים כל כך גבוהים שזה מנע המון פעילות. הבנקים הכואבים פשוט העדיפו בצורה בולטת רווחיות פיננסית מרווחיות הנובעת ממתן הלוואות לעסקים או לפרטיים. למרות שהבנקים המרכזיים והממשלות ניסו לדחוף אותם להוציא החוצה דולר, יורו, יין, סטרלינג, וכו... למי שהיו צריכים, המוסדות הפיננסיים החליטו לקחת את מה שנתנו להם לסתום חורים במאזנים ולשים את זה "על בטוח" באג"ח מדינה או פיקדונות בבנקים המרכזיים עצמם.
וזה היה התסריט הגרוע אשר ממנו חששו. אז איך בכל זאת החלה הצמיחה הגלובלית לצאת מהמדמנה שבה היא הייתה? פשוט מאוד: סין וכמה מדינות מתפתחות לקחו זאת על עצמן. שנות הפריחה שלפני משבר 2009 אפשרו לאותן מדינות, ובמיוחד ל"אימפריית האמצע" לבנות רזרבות מספיקות כדי שכאשר הגיע הזמן לפרוש כנפיים ולעלות מדרגה הם יכלו לעשות זאת. הצמיחה הסינית התקבלה גם בזרועות פתוחות כי היא גם אפשרה לייצב את פרמטר האינפלציה כנגד אותן הזרמות ענק מהצד המוניטארי.
יתר על כן, לסינים זה נתן אור ירוק להתפשט ולפשוט על הרבה מאוד דברים שהם חשקו בהם: מעסקים בנויים ומבוססים שניתן היה אז לקנותם בזול יחסית ועד איסוף, בקצב מסחרר, של אמצעי ייצור: מכרות, חקלאות, תשתיות, וכו... בכל רחבי העולם. לא רק באפריקה, אסיה, ודרום אמריקה אלא גם באירופה ובארה"ב גופן. נמלים ושדות תעופה, שליטה על רכבות וכבישי אגרה, ובמיוחד רכישת זכויות על תוצרת עתידית לטווח הארוך מאוד. תשאלו את מגדלי הסויה של מדינות האמצע בארה"ב.
השגשוג הזה עלה ועלה גם כאשר ממשל טראמפ הצהיר על טקטיקות לא הוגנות ומאזן מסחרי מזעזע מנקודת המבט האמריקאית כמובן. ומי שנהנה מאוד מכל זה הייתה הבורסה הסינית אשר נראתה כעולה ומתחרה עם הגדולות שבעולם. שיא מדד המניות המצוטט ביותר (שנחאי-50) הגיע בתחילת 2021 אחרי שנה של מגפה! הנה גרף שבועי של אותו מדד (מ-Investing.com):
ומהשיא הזה קריסה! מה קרה? כבר נכתב על זה רבות: מה שלא עשתה הכלכלה עשתה הפוליטיקה! ניסיון הדמוקרטיזציה של השיח בסין, על ידי חלק מבעלי העסקים במשק (ג"ק מה מאלי-בבא לדוגמה) הבהיר להנהגה שיש כאן שינוי שהם לא מוכנים לעבור עליו לסדר היום. הם פשוט לא מוכנים לעבור את בריה"מ של שנות ה-90 ולוותר על ההגמוניה הקומוניסטית למען המשך צמיחה. את המסר הזה הם העבירו ובצורה בולטת כל כך שהמשקיעים המקומיים והזרים כאחד כבר לא יכלו לטמון את הראש שלהם בחול: אינטרס המדינה תמיד יהיה מקדים לאינטרס הפירמות. מסר ברור אשר הובן ופורש בצורה ההגיונית ביותר: קריסה של המניות.
ומדוע אני מביא לכם את הסיפור הזה עכשיו? משתי סיבות עיקריות:
· ראשית, השוק הסיני נמצא ממש עכשיו בצומת דרכים דרמטית מאוד: סביב 15,000-15,500. כאן יש כבר תיקון 50% מהעלייה האחרונה (תחילת 2019 ועד מרץ 2021) וכאן יש אזור תמיכה מאסיבי דרמטי מאוד. ירידה מכאן תוביל ליעד בלתי נמנע כמעט של 12,000.
· שנית, הסיבה השנייה מצביעה על הדילמה החוזרת שהזכרתי לעיל: אם שוקי המניות המערביים סובלים ויסבלו מהסיבות שלהם, האם סין של היום תוכל לחזור ולהיות האביר על הסוס הלבן בפעם השנייה? שוק המניות הסיני אומר שלא.
לא שאין להם יכולת פיננסית לעשות זאת שוב אלא שאין את הגיבוי הפוליטי שהיה אז. אז, החופש היה נראה כמוחלט לעשות כלכלית ככל העולה ברוחם של היזמים. אז היה עוד עניין בהעתקה של טכנולוגיות מחו"ל ובהצפה של מוצרים זולים את השווקים של הצרכנים ה"טיפשים" ב-Wal-Mart ו-Galleries Lafayette. הפעם, היזמים חוששים וחנוקים אינטלקטואלית. הרחבה עסקית יכולה להתפרש כניסיון בריחה מעולה של המפלגה. להיות גדול מדי היא בעיה ולא יתרון. בנוסף, האומה עצמה נמצאת במאבק יוקרתי מול המערב ולא רק בגלל טאוויאן. לדעתי, מעניין לראות אם אזור המחירים הנוכחי יהווה גבול שלא יעברו אותו מטה וייתן סוג של רווחה לאנשי העסקים באימפריה העולה. או, ואני חושש שזה יהיה המצב, השבירה של 15,000 פשוט תמשיך את מה שהובן עכשיו: שלב הצמיחה הבלתי מרוסנת מכבלים פוליטיים נגמר. אנו נמצאים בשלב של השליטה המרכזית, וזה מזכיר תקופות פחות מלבבות מההיסטוריה הסינית המון הצלחה לכולם.
מי שהיה בצד של היזמות והצמיחה פשוט לא ידע אם זה הזמן לקחת חובות ולהקים עסקים חדשים כאשר הצרכנים הפוטנציאלים נמצאים על הקרשים ומי שהיה אמור לתת את אותו מימון לאותם יזמים, אשר בכל זאת הגיעו, פשוט הערים קשיים כל כך גבוהים שזה מנע המון פעילות. הבנקים הכואבים פשוט העדיפו בצורה בולטת רווחיות פיננסית מרווחיות הנובעת ממתן הלוואות לעסקים או לפרטיים. למרות שהבנקים המרכזיים והממשלות ניסו לדחוף אותם להוציא החוצה דולר, יורו, יין, סטרלינג, וכו... למי שהיו צריכים, המוסדות הפיננסיים החליטו לקחת את מה שנתנו להם לסתום חורים במאזנים ולשים את זה "על בטוח" באג"ח מדינה או פיקדונות בבנקים המרכזיים עצמם.
וזה היה התסריט הגרוע אשר ממנו חששו. אז איך בכל זאת החלה הצמיחה הגלובלית לצאת מהמדמנה שבה היא הייתה? פשוט מאוד: סין וכמה מדינות מתפתחות לקחו זאת על עצמן. שנות הפריחה שלפני משבר 2009 אפשרו לאותן מדינות, ובמיוחד ל"אימפריית האמצע" לבנות רזרבות מספיקות כדי שכאשר הגיע הזמן לפרוש כנפיים ולעלות מדרגה הם יכלו לעשות זאת. הצמיחה הסינית התקבלה גם בזרועות פתוחות כי היא גם אפשרה לייצב את פרמטר האינפלציה כנגד אותן הזרמות ענק מהצד המוניטארי.
יתר על כן, לסינים זה נתן אור ירוק להתפשט ולפשוט על הרבה מאוד דברים שהם חשקו בהם: מעסקים בנויים ומבוססים שניתן היה אז לקנותם בזול יחסית ועד איסוף, בקצב מסחרר, של אמצעי ייצור: מכרות, חקלאות, תשתיות, וכו... בכל רחבי העולם. לא רק באפריקה, אסיה, ודרום אמריקה אלא גם באירופה ובארה"ב גופן. נמלים ושדות תעופה, שליטה על רכבות וכבישי אגרה, ובמיוחד רכישת זכויות על תוצרת עתידית לטווח הארוך מאוד. תשאלו את מגדלי הסויה של מדינות האמצע בארה"ב.
השגשוג הזה עלה ועלה גם כאשר ממשל טראמפ הצהיר על טקטיקות לא הוגנות ומאזן מסחרי מזעזע מנקודת המבט האמריקאית כמובן. ומי שנהנה מאוד מכל זה הייתה הבורסה הסינית אשר נראתה כעולה ומתחרה עם הגדולות שבעולם. שיא מדד המניות המצוטט ביותר (שנחאי-50) הגיע בתחילת 2021 אחרי שנה של מגפה! הנה גרף שבועי של אותו מדד (מ-Investing.com):
ומהשיא הזה קריסה! מה קרה? כבר נכתב על זה רבות: מה שלא עשתה הכלכלה עשתה הפוליטיקה! ניסיון הדמוקרטיזציה של השיח בסין, על ידי חלק מבעלי העסקים במשק (ג"ק מה מאלי-בבא לדוגמה) הבהיר להנהגה שיש כאן שינוי שהם לא מוכנים לעבור עליו לסדר היום. הם פשוט לא מוכנים לעבור את בריה"מ של שנות ה-90 ולוותר על ההגמוניה הקומוניסטית למען המשך צמיחה. את המסר הזה הם העבירו ובצורה בולטת כל כך שהמשקיעים המקומיים והזרים כאחד כבר לא יכלו לטמון את הראש שלהם בחול: אינטרס המדינה תמיד יהיה מקדים לאינטרס הפירמות. מסר ברור אשר הובן ופורש בצורה ההגיונית ביותר: קריסה של המניות.
ומדוע אני מביא לכם את הסיפור הזה עכשיו? משתי סיבות עיקריות:
· ראשית, השוק הסיני נמצא ממש עכשיו בצומת דרכים דרמטית מאוד: סביב 15,000-15,500. כאן יש כבר תיקון 50% מהעלייה האחרונה (תחילת 2019 ועד מרץ 2021) וכאן יש אזור תמיכה מאסיבי דרמטי מאוד. ירידה מכאן תוביל ליעד בלתי נמנע כמעט של 12,000.
· שנית, הסיבה השנייה מצביעה על הדילמה החוזרת שהזכרתי לעיל: אם שוקי המניות המערביים סובלים ויסבלו מהסיבות שלהם, האם סין של היום תוכל לחזור ולהיות האביר על הסוס הלבן בפעם השנייה? שוק המניות הסיני אומר שלא.
לא שאין להם יכולת פיננסית לעשות זאת שוב אלא שאין את הגיבוי הפוליטי שהיה אז. אז, החופש היה נראה כמוחלט לעשות כלכלית ככל העולה ברוחם של היזמים. אז היה עוד עניין בהעתקה של טכנולוגיות מחו"ל ובהצפה של מוצרים זולים את השווקים של הצרכנים ה"טיפשים" ב-Wal-Mart ו-Galleries Lafayette. הפעם, היזמים חוששים וחנוקים אינטלקטואלית. הרחבה עסקית יכולה להתפרש כניסיון בריחה מעולה של המפלגה. להיות גדול מדי היא בעיה ולא יתרון. בנוסף, האומה עצמה נמצאת במאבק יוקרתי מול המערב ולא רק בגלל טאוויאן. לדעתי, מעניין לראות אם אזור המחירים הנוכחי יהווה גבול שלא יעברו אותו מטה וייתן סוג של רווחה לאנשי העסקים באימפריה העולה. או, ואני חושש שזה יהיה המצב, השבירה של 15,000 פשוט תמשיך את מה שהובן עכשיו: שלב הצמיחה הבלתי מרוסנת מכבלים פוליטיים נגמר. אנו נמצאים בשלב של השליטה המרכזית, וזה מזכיר תקופות פחות מלבבות מההיסטוריה הסינית המון הצלחה לכולם.
