לקוראים לפיד ונתניהו - שימו לב, כשהשליטים מנסים לחנך את השווקים זה לא נגמר טוב

הנה משפט שאני מאוד אוהב לצטט מידי פעם. הוא מיוחס לג'יימס קארוויל, מנהל קמפיין הבחירות של ביל קלינטון במירוץ לנשיאות של 1992. קלינטון שניצח את ג'ורג' בוש האב זכה בבחירות בין השאר בזכות המשבר הכלכלי שארה"ב הייתה שרויה בו. המצב הכלכלי עניין את האמריקאים יותר מאשר הניצחון החלקי במלחמת המפרץ הראשונה ("זאת הכלכלה, טמבל"). 

במהלך 100 הימים הראשונים של קלינטון בבית הלבן הסביר קארוויל לקלינטון שהוא צריך לזכות מחדש באמון השווקים, בין השאר כדי שארה"ב תוכל לגייס חוב בקלות ובזול. כדי להמחיש לו את העניין אמר קארוויל את המשפט הבא: "אם אכן יש דבר כזה שנקרא גלגול נשמות, בגלגול הבא שלי הייתי רוצה לחזור לא בתור נשיא או אפיפיור, אלא בדמותו של שוק האג"ח. זה מה ששולט בעולם באמת". אם משפט שכזה לא נוסך מעט ענווה בליבו של נשיא שזה עתה נבחר – אני לא יודע מה יעשה זאת.

שוקי ההון בעולם הם שדה משחק עקוב מדם וכסף עבור שליטי מדינות. הפוליטיקאים זקוקים לשוק ההון כדי לגייס חובות ולעיתים גם כדי לגבות מסים. שוק ההון הוא חסר סנטימנטים ורגשות. לא אכפת לא מיהו השליט. לא אכפת לו אם קוראים לו ביל, דונלד, יאיר או ביבי. כל מה שחשוב למיליוני החוסכים בשוק ומנהלי הכסף שלהם הוא שהכסף יחזור בעתיד, עם ריבית נאותה. ורצוי מאוד שהריבית תכסה גם את השחיקה האינפלציונית. כל עוד התנאים הללו מתמלאים, שוק האג"ח יאפשר לשליטים לגייס כסף במחיר נוח. אבל המצב האידיאלי הזה לא תמיד מתקיים. לרוב זה יהיה בגלל שליטים שסבורים שכללי הכלכלה אינם חלים עליהם.

האיזון העדין בשווקים מופר מדי פעם על ידי פוליטיקאים תאבי כוח ושררה. פוליטיקאים פיקחים שמכירים במגבלות כוחם מצליחים בדרך כלל לשמור על האיזון הזה. למרבה הצער – לא כולם פיקחים כל כך. שכרון הכוח עלול לגרום לשליטים להתעלם מתגובת השווקים. וכשזה קורה, מי שישלם את המחיר הם האזרחים התמימים. התשלום מגיע דרך הפסדי הון כבדים בשוקי המניות והאג"ח, אינפלציה שיוצאת משליטה, מיתון כלכלי חריף ומטבע שנופל ומחליש את כוח הקניה של האזרחים. 

טורקיה – האינפלציה זינקה מ-20% ל-80%  

דוגמא מצוינת בת ימינו מספקת טורקיה. טורקיה – מדינה שהיא דמוקרטיה לכאורה - נשלטת על ידי שליט יחיד, רג'פ טאיפ ארדואן, קרוב ל-20 שנה. תחילה כראש ממשלה (2003-2014) ולאחר מכן כנשיא כל יכול. 

בשנים האחרונות ארדואן מנסה להמציא את חוקי הכלכלה מחדש. במיוחד אמורים הדברים בטיפול שלו בבעיה הכי חמורה ודחופה של טורקיה – האינפלציה שיצאה משליטה. למותר לציין שהוא לא ממש מצליח בכך, בלשון המעטה. 

בין השנים 2018-2021 סבלה טורקיה מעלייה מטרידה באינפלציה מרמה שנתית של כ-10% (שגם היא כמובן גבוהה מדי אבל עדיין נסבלת) לרמה של כ-20% בשנה. הסיבות העיקריות לאינפלציה היו הוצאות ממשלה גבוהות מדי, וחולשה מתמשכת של המטבע הטורקי מול מטבעות זרים. חולשה שנבעה מחוסר אמון של העולם הפיננסי במדיניותו הכלכלית של ארדואן. חולשת הלירה הטורקית מייקרת מאוד את הייבוא לטורקיה, בעיקר יבוא מוצרי אנרגיה ומוצרים בטחוניים, ומלבה את האינפלציה.  

נגידי הבנק המרכזי של טורקיה ניסו להילחם באינפלציה המקומית בדרך היחידה שעליה ממליצים ספרי הכלכלה – העלאת ריבית. בתחילת 2019 הועלתה הריבית בטורקיה עד לרמה של 19%, במטרה לבלום את עליות המחירים המעיקות. ריבית כה גבוהה גורמת כמובן לעצירה של הכלכלה. ברמות כאלו איש לא רוצה ללוות כספים. והמלווים – בנקים ופעילי שוק האג"ח - חוששים להלוות.

אז מה עשה ארדואן? בדיוק מה שעושה שליט אטום: הוא פיטר את נגיד הבנק המרכזי. לא נגיד אחד. 4 נגידים של הבנק המרכזי – מוסד שאמור לפעול בעצמאות מוחלטת, נקי משיקולים פוליטיים - פוטרו תוך 6 שנים בלבד. ארדואן נימק את צעדו בטענה שיש בידו מחקרים כלכליים שמראים כי הפחתת הריבית דווקא תעצור את השתוללות המחירים. 

סדרת הפיטורים אפשרה לארדואן להשיג את מבוקשו: הריבית בטורקיה אכן ירדה. כיום היא עומדת על 12%. אבל מה קרה לאינפלציה? ובכן, זו זינקה בחדות מרמה של 20% לכ-80%. מאינפלציה "נסבלת" ל"היפר-אינפלציה". גם הלירה הטורקית הגיבה בהתאם. ערכה של הלירה צנח תוך שנה ב-50% מ-9 לירות לדולר ל-18 לירות לדולר. נפילת הלירה רוששה עוד יותר את האזרחים הטורקים בהשוואה לעולם, והעצימה את מעגל הלחץ האינפלציוני. 

אילו הייתה טורקיה מדינה דמוקרטית אמיתית, כסאו של ארדואן היה מתנדנד בפראות כבר מזמן. אבל מדינה שבה לא ניתן להדיח נשיא מכהן אינה באמת דמוקרטית. בשנת 2016 נעשה ניסיון  כושל לבצע הפיכה צבאית בטורקיה, אבל ארדואן הצליח למנוע מהצבא להשתלט על השלטון. בסדרת מעצרים של אנשים מהאליטה הטורקית הבטיחה בינתיים את שלטונו. 

הספקולנטים מגלים חולשה - ותוקפים

ארדואן וטורקיה הם דוגמא קיצונית להתעלמות מכללי השוק החופשי. את המחיר משלמים כאמור האזרחים. 

אבל זו אינה הדוגמא היחידה. בשנות ה-90' ראינו כמה דוגמאות כאלו שבהם השליטים נאלצו להיכנע לשווקים. כך למשל בשנת 92' "תקפו" ספקולנטים בראשות קרן ההשקעות קוואנטום של ג'ורג' סורוס, את הלירה הבריטית, בעקבות ניסיונות של בנק אוף אינגלנד לשמור על שער המטבע באמצעות רכישות עתק בשוק. 

השיא הגיע ב-16 בספטמבר 92'. הריבית בבריטניה עמדה אז על 10%, וראש הממשלה, ג'ון מייג'ור, רצה להעלות אותה עוד יותר. רבים חששו שהעלאה כזו אינה נחוצה, והיא רק תחנוק את הכלכלה הבריטית.

סורוס, יחד עם ספקולנטים נוספים החליט לבצע אז מכירה בחסר (שורט)  בהיקפי ענק נגד האג"ח של ממשלת בריטניה ונגד המטבע שלה. שווי הליש"ט צנח באותו יום בחדות והבנק המרכזי נאלץ לרכוש 2 מיליארד ליש"ט מדי שעה כדי לייצב את המטבע. 

בערבו של אותו יום, לאחר שספגה הפסד של 3 מיליארד ליש"ט, החליטה ממשלת בריטניה לבטל את העלאת הריבית. ממשלת מייג'ור ספגה השפלה קשה וסורוס הרוויח מההימור שלו קרוב למיליארד ליש"ט.

במחצית השנייה של שנות ה-90' נרשמו עוד כמה התקפות של ספקולנטים על מטבעות, בעיקר במדינות מזרח אסיה שגם בהם לקח סורוס חלק. המפורסמת בהן היתה על המטבע של אינדונזיה, עוד מדינה שבה השליט הבלעדי, מהתיר מוחמד, התעלם מהאזהרות בשוק ההון. אינדונזיה לוותה אז סכומי עתק וביצעה השקעות גדולות כדי למשוך הון מהמערב. הוצאות הענק של הממשלה גרמו לספקולנטים להמר על נפילת המטבע האינדונזי. 

מוחמד האשים את סורוס ש"הוא מוצץ את דמם של האסייתים", אמירה בעלת גוונים אנטישמיים בוטים. בסופו של דבר אינדונזיה נכנעה. המטבע שלה קרס, והיא נאלצה לבצע תכנית הבראה כואבת.

השוק מוחה נגד ה"מתנות" לעשירים

דוגמא נוספת לעוצמתם של השווקים מול השליטים קיבלנו במהלך החודש האחרון בבריטניה. לפני כחודש הניחה ראשת הממשלה החדשה של בריטניה, ליז טראס, תכנית כלכלית חדשה, שגולת הכותרת שלה היתה קיצוץ מס אגרסיבי לבעלי משכורות גבוהות, והפחתה של מס חברות מ-25% ל-19%.  התוכנית תאמה את עמדותיה של טראס והמפלגה השמרנית שדוגלת מסורתית בקיצוץ מסים, עידוד המגזר העיסקי והפחתת חלקה של המשלה במשק. 

הבעיה העיקרית הייתה בתזמון וברעיון לממן את התוכנית דרך הגדלת החוב הממשלתי. בעידן שבו הריביות עולות, נטילת חובות נוספים עלולה להיות עול מכביד במיוחד. גם כך החוב של ממשלת בריטניה כבר נושק ל-100% תוצר. 

שוק  ההון הבריטי לא אהב את התוכנית. תשואת האג"ח של ממשלת בריטניה זינקה תוך חודש מ-2% עד ל-4.5% - זינוק שמשמעו נפילת מחיר של כ-25%. הזינוק ביטא חשש של השוק מפני יכולת הפרעון של בריטניה, וגם מפני זינוק נוסף בקצב האינפלציה שכבר עתה גבוה מ-10%. 

מדד המניות המוביל של לונדון, פוטסי 100, נפל גם הוא ב- 10% תוך ימים, והלירה הבריטית שנמצאת בנסיגה מול הדולר כבר מעל שנה צנחה  עד לשפל של 1.035 דולר ללירה. בכך השלימה הלירה שטרלינג צניחה של 25% תוך שנה.

הנפילות בשוק יצרו לחץ עצום על טראס לבטל את התוכנית. וכך אכן קרה. ביום ו' האחרון היא פיטרה את שר האוצר שלה, קוואזי קווארטנג, ומינתה תחתיו את ג'רמי האנט. האנט עצמו מיהר להודיע על ביטול כל הקלות המס המתוכננות. השמועות על ביטול התכנית שזלגו לשוק במהלך השבוע האחרון סייעו להתאוששות מסוימת של הלירה עד לרמה של 1.13 דולר ללירה. 

אז מה למדנו מכל הסיפורים הללו? לא מעט. הלקח הראשון הוא שבמדינות טוטליטריות השליטים נוטים להתעלם מסימנים מקדימים ואזהרות שמשמיעים השווקים. שיכרון הכוח גורם להם לעוות מדיניות כלכלית עד לרמה של אבסורד. מכיוון שאי אפשר להחליף אותם, העיוות הזה יכול להימשך עוד שנים ארוכות, עד להיווצרות משבר במימדים אפוקליפטיים. כן כן: מה שקורה היום בטורקיה מקרב אותה לאפוקליפסה. 

במדינות דמוקרטיות המצב קצת יותר טוב. גם משום שבהן מייחסים לשווקים את החשיבות הראויה, וגם משום שהבנק המרכזי הוא בדרך כלל עצמאי יותר (אלא אם כן למנהיג שלך קוראים במקרה דונלד טראמפ). עם זאת, גם במדינות דמוקרטיות נעשות לא פעם שגיאות במדיניות הכלכלית. לא תמיד השווקים מגיבים בעוצמה במהירות מספקת כך שניתן יהיה לסגת ממנה מבלי שנעשה נזק של ממש.

דיסקליימר: 

הכותב שימש בעבר כעורך שוק ההון של TheMarker. לאחרונה הוא הוציא את הספר: "הצפת ערך – הלקסיקון של שוק ההון". אין לראות בכתוב המלצה לקנות או למכור ניירות ערך כלשהם. הכותב עשוי להחזיק פוזיציות בניירות הערך המוזכרים במאמר.