איך הגיעה ישראל לעצמאות כלכלית ? בן גוריון צדק

ב-10 בספטמבר 1952 חתמו נציגים של ממשלת ישראל וממשלת גרמניה המערבית על הסכם לוקסמבורג. ההסכם ידוע יותר בשמו "הסכם השילומים". ישראל הייתה אז מדינה צעירה ועניה. היא חיפשה בנרות כספים כדי למלא את קופתה הריקה על מנת לקלוט את העולים הרבים ממדינות צפון אפריקה לצד הפליטים מאירופה ששרדו את זוועות המלחמה. 

במסגרת ההסכם בין הממשלות העבירה גרמניה לישראל סכום של כ-3 מיליארד מארק בין השנים 1953-1965. הסכם השילומים קיבל הכרה מהאו"ם והיה חלק מהסכמי פיצויים נוספים שנחתמו בין גרמניה למדינות המנצחות במלחמה. לצד ההסכם בין הממשלות שילמה גרמניה פיצויים ישירים גם לניצולים עצמם, ולנציגי ארגונים יהודיים בעולם. 

לימים יתברר שהסכם השילומים היה קריטי לקיומה של מדינת ישראל באותן שנים. סכומי הכסף שישראל קיבלה אפשרו למדינה הצעירה לעמוד איכשהו על רגליה, ולהיפטר בהדרגה ממדיניות הצנע המחמירה של שנותיה הראשונות. הוא גם הביא להפשרה הדרגתית ביחסי גרמניה המערבית וישראל. גרמניה המזרחית, אגב, שהשתייכה אז לגוש הקומוניסטי, לא הסכימה למלא בו את חלקה.

מייד עם פרסום המגעים לגביו (דצמבר 1951) גרר הסכם השילומים מחלוקת פנימית חריפה. מהחמורות שנראו בישראל ב-75 שנותיה. שני עיתוני הערב, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", נקטו אז בעמדה ברורה - נגד השילומים. ממרחק הזמן נראית המחאה ההיא כגרסה סוערת ואלימה הרבה יותר מגל המחאות הנוכחי נגד מהלכי ההפיכה המשטרית.  

המחאה הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, כשההסכם עלה לדיון בכנסת. מתנגדי ההסכם קיימו הפגנה גדולה שכללה צעדה מכיכר ציון לבניין הכנסת הישן, בבית פרומין. יו"ר מפלגת חרות, מנחם בגין, נשא דברים חריפים: "ממשלה שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון. ממשלה זו פושעת היא. (דוד) בן-גוריון פושע. (משה) שרת פושע. הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמינו".

בגין קרא לאי-תשלום מיסים ולמרי אזרחי, גם אם משתתפיו יילקחו ל"מרתפי עינויים" ול"מחנות ריכוז". גם אם ישלמו בחייהם.

לאחר דבריו של בגין החל ההמון לצעוד לעבר הכנסת. השוטרים שהוצבו לשמור על הכנסת פרסו סביבה גדרות תיל. הם השתמשו באלות ובגז מדמיע. על אף זאת הצליחו חלק מהמפגינים להגיע למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה וניפצו את חלונות הבניין. במהלך ההפגנה נפצעו כמאה שוטרים. בעקבות נאומו החריף והתנהגות מפלגתו, הורחק בגין מהכנסת לכמה חודשים.

בעיתונות הישראלית נשמעו טענות לפיהן בגין ו"חרות" היו קרובים לשפיכות דמים של ממש. למחרת המתקפה על הכנסת התריע בן-גוריון בשידור רדיו מיוחד: "אתמול הורמה יד זדונית על ריבונות הכנסת". לבסוף עבר ההסכם בכנסת ברוב של 61 נגד 50. 

ביומנו כתב אז בן גוריון:  "ימים ב', ג' וד' היו ימי ה'שילומים'. ניסיון ה'פוטש' הטרגי והנלעג של בגין נכשל. ביום ג' שידרתי לעם. ביום ד' נתקבלה עמדת הממשלה ברוב ניכר ומתוך ניצחון מוסרי".

הנימוקים שהעלו בן גוריון וחבריו בעד ההסכם היו פרקטיים. "אסור שהרגש יגבר על השכל", הם אמרו. אסור שהתחושות הקשות הרווחות בציבור יגרמו לוויתור על הון רב שמגיע למדינה בזכות, וחשוב לשם המשך קיומה. השילומים, הם טענו, יפתרו חלק גדול מהמחסור במטבע חוץ, יתרמו לייצוב הכלכלה והמשק של המדינה הצעירה, יסייעו בקליטת העלייה ויתרמו לפיתוח וחיזוק צה"ל. 

בן גוריון העלה עם זאת גם טיעונים מוסריים. לדידו עיקרון הצדק מחייב שגרמניה תשתתף בקליטתם של מאות אלפי ניצולי שואה שהגיעו לארץ חסרי כל. מדינת ישראל, הסביר, חייבת להיות חזקה צבאית וכלכלית כדי להבטיח בית לאומי לכל היהודים הנרדפים בעולם וכדי למנוע הישנותו של אירוע כדוגמת השואה.

המתנגדים להסכם העלו בעיקר טענות מוסריות. הם טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי שכן הסכם שכזה מהווה מעין מחילה או כפרה לנאצים על פשעיהם. פשעים שאין להם כל מחילה.

ההתנגדות להסכם הגיעה גם מצד שמאל של המפה הפוליטית. מפלגת מפ"ם - שכללה באותה עת כמה ממנהיגי מרד הגטאות ובהם יצחק צוקרמן ואבא קובנר – תיארה את ההסכם כמעילה בצוואת הקורבנות וכבגידה בזכרם. חברי מפ"ם השוו בין התומכים בהסכם ליודנראט - המועצות היהודיות שהקימו הנאצים כדי לנהל את חיי הגיטאות. 

מפלגות הימין ובראשן חרות היו המתנגדות החריפות ביותר. הן התנגדו לכל מו"מ עם ממשלת גרמניה ותבעו להמשיך בחרם עליה. סיסמתם: "הטלאי הצהוב - אות כבוד. שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות". הם חששו שאימוץ ההסכם ייצור רושם שישראל מעניקה מחילה "רשמית" לעם הגרמני על פשעיו בשואה. עוד הם טענו שהשילומים הם תולדה של מדיניות קבצנית שאינה ראויה למדינה המכבדת את עצמה. מה גם שהסכום שהוצע על ידי גרמניה מהווה רק כ-5% מערכו האמיתי של הרכוש היהודי שנשדד.

מעצמה צבאית, ועכשיו גם כלכלית

71 שנים חלפו מאז שנחתם הסכם השילומים. הפרספקטיבה ההיסטורית מחייבת הכרעה: בן גוריון צדק. ההון שקיבלה ישראל מגרמניה – שאליו מתווספות הרנטות שקיבלו ניצולים ובני משפחותיהם – היה חיוני להתבססותה של המדינה החדשה. 

מדיניות "הקבצנות" – שבגין כה התנגד לה – הפכה לאבן יסוד בכלכלה של מדינת ישראל. ישראל נעזרה בכל מי שרק היה יכול לסייע: יהדות התפוצות, מדינות ידידותיות, ארגון הבונדס שגייס עבורה הלוואות בריביות נוחות. כל אלו היו נדבך חשוב במימון פיתוח המדינה הצעירה. 

את התרומה העיקרית לבניינה של ישראל סיפקה כמובן ארה"ב – הידידה הגדולה והחזקה. ארה"ב העבירה לישראל כספים כחלק מהסכם השלום עם מצריים כדי לממן פיצויים למפונים מסיני וחבל ימית. בשנות ה-80' קיבלה ישראל פיצויים כנגד הפסקת פרויקט מטוס הלביא. 

בתחילת שנות ה-90' ארה"ב נתנה ארה"ב לישראל ערבויות בשווי מיליארדי דולרים על מנת לסייע בקליטתם של מאות אלפי עולים יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר.  וכמובן, ארה"ב מסייעת לישראל להצטייד צבאית באמצעות סיוע בשווי של כמעט 4 מיליארד דולר בשנה. 

מעניין יהיה לעשות פעם השוואות בין המחאות של שנות ה-50' למחאות של ימינו. אבל דבר אחד בוודאי אינו בר השוואה: עוצמתה הכלכלית של ישראל השתנתה והשתפרה ללא הכר. עד כדי כך השתנתה – שכיום, בשנת ה-75 למדינה – אפשר לומר ללא היסוס: ישראל של ימינו הגיעה לעצמאות כלכלית. 

זו קביעה חשובה. אני עדיין זוכר שבלימודי לתואר ראשון בכלכלה, בתחילת שנות ה-90' – אחד היסודות במימון מדינה היה "תשלומי העברה מחו"ל". הכוונה היא לכל אותן "נדבות" שקיבלה ישראל מיהודי העולם וממדינות ידידותיות. אני לא בטוח שסטודנטים באנגליה למשל, מכירים את המושג הזה.    

בטבלאות המצורפות כאן ניסיתי להמחיש מעט את גודל התמורה האדירה שהתחוללה בכלכלת ישראל. כך למשל, התוצר לנפש, גדל מ-1,200 דולר ב-1960 לכ-55 אלף דולר כיום. ב-1960 התוצר לנפש בישראל עמד רק על 40% מהתוצר לנפש בארה"ב. כיום הוא מתקרב ל-80%. בדרך לשם עקפה ישראל רבות ממדינות אירופה. 

התוצר הלאומי הגולמי של ישראל עמד ב-1960 רק על 2.6 מיליארד דולר. התוצר של ארה"ב היה גבוה אז פי 207 מהתוצר הישראלי. מאז הצטמצם היחס פלאים. כיום התוצר האמריקאי גדול רק פי 51 מהתוצר הישראלי. 

הצמיחה המהירה בתוצר הישראלי מאז קום המדינה לא תמיד הספיקה לעצמאות כלכלית. בשנות ה-80 למשל ישראל נקלעה למשבר גדול עקב מדיניות ממשלתית בעייתית שגרמה לאינפלציה לנסוק עד ל-400% בשנה, ובדרך התפיחה מאוד את החוב החיצוני של הממשלה. נהוג היה אז לדבר על "אזרחים עשירים ומדינה ענייה". 

כיום המצב שונה ללא הכר. ישראל שהייתה מעצמה צבאית אזורית גם קודם לכן – הפכה בינתיים למעצמה כלכלית. העוצמה הכלכלית הזו סייעה בן השאר לחתימה על הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ הפרסי. 

מהם הגורמים שסייעו לישראל להגיע לעצמאות כלכלית? על כך אפרט בטור הבא. ובינתיים – יום עצמאות שמח לכולם.