קרנות הפנסיה מוכנות להיות סל המיחזור של הבנקים

בכיר באחד הבנקים הגדולים סיפר בשבוע שעבר אנקדוטה מעניינת הממחישה את חוסר האונים של הגופים המוסדיים בניהול אשראי: "כשרועי ורמוס, וחבריו המוסדיים, יצאו ב-2009 בהכרזה שייקחו לאפריקה את מטוס המנהלים אם לבייב לא יפרע את האג"ח, החבר'ה אצלנו במחלקה גיחכו.

"ההבדל בינינו לבין ורמוס הוא שאני לא צריך שאפריקה תכריז על תחזית לחדלות פירעון כדי להבין שהמצב שלה קשה. שנה לפני שאפריקה דיווחה על קשיים, כבר דאגתי לשעבודים. עד שוורמוס הפנים שיש בעיה באפריקה, כבר לא נשאר בורג אחד במטוס שלא היה משועבד לבנקים", סיפר הבכיר.

במקביל לגיבוש הסדר החוב באפריקה, ב-2009-2010 פירסמה קבוצת דלק של יצחק תשובה דו"חות הצעת מדף להנפקת אג"ח. בשנים אלה נפרדה קבוצת דלק מפעילות הנדל"ן ומהשליטה בדלק רכב, והעמיקה את השקעותיה בתחום חיפושי הגז נוכח תגליות תמר ולווייתן.

כתוצאה מכך נהפכה קבוצת דלק להרבה פחות מפוזרת, ולממוקדת בעיקר בתחום חיפושי הנפט עתיר הסיכונים. בשנים אלה גייסה החברה יותר מ-2 מיליארד שקל בהנפקת אג"ח ללא ביטחונות. הסכום שגויס שימש את קבוצת דלק בעיקר לפירעון חובות לבנקים, שהיו מגובים בשעבודים על מלוא נכסי החברה.

קבוצת דלק היתה גלויה עם המוסדיים, והבהירה בדו"ח הצעת המדף: "התמורה בהנפקה זו מיועדת לשימוש בידי החברה לפירעון חוב בנקאי על פי תנאיו או בפירעון מוקדם, ולפירעון איגרות חוב. יצוין, כי החוב הבנקאי מובטח בשעבודים שונים, ולפיכך השימוש בייעוד התמורה צפוי להביא לשחרור שעבודים".

מדוע הסכימו המוסדיים להעניק אשראי לקבוצת דלק בתנאים נחותים באופן קיצוני מאלה שהעניקה הקבוצה לבנקים? המפקח על הבנקים סיפק שלשום תשובה אפשרית.

הפער הגדול בין יכולות ניהול האשראי הבנקאי לעומת אשראי החוץ בנקאי (אג"ח) קיבל ביטוי בדו"ח השנתי של המפקח על הבנקים, שפורסם שלשום. מהדו"ח עולה כי ממוצע התשואות על אג"ח קונצרניות של חברות ללא חוב בנקאי גבוה באופן מובהק מממוצע התשואות של אג"ח שהחברות שהנפיקו אותן נוטלות אשראי בנקאי מהותי - בהיקף העולה על 20 מיליון שקל.

המפקח מסביר את הפער במלים אלה: "הסיבה לכך נעוצה, להערכתנו, בתהליך הניטור השמרני שמנהלים הבנקים לשם הערכת האשראים, שבמהלכו מנופים לווים עתירי סיכון". כשהמפקח מדבר על תהליך של ניפוי לווים עתירי סיכון הוא למעשה אומר שכשהבנקים מזהים לקוח מסוכן, הם יודעים לגרום לו לחפש לעצמו חלופות מימון, וכך באופן טבעי הלקוחות המסוכנים מופנים אחר כבוד אל החתמים שימחזרו את החוב בקרנות הפנסיה.

אפשר להבין את הצורך של הבנקים לנפות לווה עתיר סיכון ואפשר להבין גם את יצחק תשובה ושותפיו הטייקונים, שמגלגלים את חובותיהם לציבור - להם זה משתלם. אבל קשה להבין מדוע המוסדיים מסכימים פעם אחר פעם להפוך את קרנות הפנסיה לפח הזבל של המערכת הבנקאית.

והערה לסיום: יש סיכוי טוב שקבוצת דלק תעמוד במלוא התחייבויותיה עד השקל האחרון, אבל האם התשואה מפצה על הסיכון? הבנקים שהחזיקו בביטחונות סברו שלא.

החוב הבנקאי המובטח נשא ריבית של 5.2%-5.5%. חוב זה הונפק לבעלי האג"ח ללא ביטחונות, בריבית של 6.1%. האם פער של 0.6%-0.9% בריבית מפצה על מח"מ ארוך יותר והיעדר ביטחונות?