סטנלי פישר לא פחד ללכת נגד הזרם

ביום שבת האחרון, בשעת לילה מאוחרת, קיבלנו את הבשורה הקשה על לכתו של אחד מגדולי הכלכלנים בעולם, פרופ' סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר.

כמעט שני עשורים חלפו מאז הגיע לישראל, וכמה ימים מאז שהלך לעולמו, המורשת שהותיר אחריו עדיין חיה וקיימת בכל חדר ישיבות, בבנק ישראל ובמשרדי האוצר. כמנהל השקעות וכאדם שחי את התנודות של השוק הישראלי יום־יום, שאלתי את עצמי בימים האחרונים: מה היה סוד הקסם של האיש הזה?

פישר לא היה עוד נגיד. הוא היה תופעה.

מינויו, כאזרח זר וכמומחה בינלאומי, עורר לא מעט סימני שאלה. אבל דווקא אותה "זרות", העובדה שהוא לא בא מהממסד, לא מהביצה, הייתה הסוד הגדול של הצלחתו. בניגוד לרבים שקדמו או באו אחריו, פישר לא היה חייב כלום לאף אחד. הוא לא חיפש את קידומו הבא, ולא חשב "מה יגידו בוושינגטון". הוא פשוט עשה את מה שחשב שנכון. והוא צדק.

הוא הוכיח שהוא רק לא רק כלכלן, אלא גם מנהיג. הוא היה שילוב נדיר של ידע אקדמי, ניסיון בנקאי עמוק ותעוזה ביצועית. הוא לא פחד ללכת נגד הזרם, לא התבייש להודות כשהוא לא יודע, ולא חשש לזגזג כשהנתונים השתנו. כשחלק מהיועצים סביבו נצמדו לספר, הוא קרא את המפה ופעל.

בתקופת כהונתו, במיוחד במשבר 2008, הוא הוביל צעדים שהצילו את המשק מהתרסקות. רכישות הדולרים האגרסיביות, הזרמות הספקים והמדיניות המוניטרית האקטיבית היו חריגות ביחס לעידן ההמתנה וההיסוס. כשבנקאים בכל העולם פחדו לעשות טעות – פישר לא פחד לתקן.

פישר היה שותף לחשיבה ארוכת טווח על מדינת ישראל. הוא היה איש של ממשלה, אך לעולם לא איש של פוליטיקה. במובנים רבים, הוא שיקף את הדמות האידאלית של מה שצריך להיות מנהל ציבורי בכיר: אחד שמבין שווקים, שמחובר לאנשים, ושיש לו אומץ לקבוע כיוון, גם כשהוא לא פופולרי.

7 לקחים שאפשר ללמוד מהניהול הכלכלי והאסטרטגי של פישר

דווקא עכשיו, כשהכלכלה הישראלית מתנדנדת בין אינפלציה לא יציבה, מדיניות ריבית הססנית וחוסר ודאות פוליטי עמוק – חשוב מתמיד לחזור ללקחים ולתובנות שפישר השאיר לנו.

פישר לא חיכה לנתונים, הוא הכתיב אותם - ב-2008, כשנגידים בעולם המתינו ל"סימנים מהשוק", פישר קפץ פנימה. הוא לא פחד להזרים נזילות, לא היסס לרכוש דולרים בהיקף חסר תקדים, ולא נבהל מהעובדה שהוא עושה דברים שלא היו כתובים בספר. בעידן שבו בנק ישראל של היום נצמד לדו"חות ומודלים ומחכה ל"אינדיקציות נוספות", פישר מזכיר לנו דבר פשוט: היכולת לשנות מציאות, חשובה יותר מהיכולת לקרוא אותה.

הוא לא נבהל מהשוק, הוא ניהל אותו - פישר לא ראה בשוק "כוח טבע" אלא מרחב פעולה. הוא ידע לזהות מתי השוק מגיב בפאניקה ולהיכנס מולו. הוא הבין שהשקל החזק מדי לא מעיד על כלכלה חזקה, אלא על ספקולציה מסוכנת. ובמקום לנופף ב"חוקי היד הנעלמה", הוא נקט יד נראית מאוד. במילים פשוטות: הוא זיהה בועה – וניפץ אותה בזהירות.

לא חיפש תפקיד – הוא לקח אחריות - פישר לא רצה לרצות את הממשלה, לא חיפש ג'וב בינלאומי, ולא ניסה לשדר "אחידות מדינית". זה שחרר אותו מהשיקולים הפוליטיים שמכבידים היום על כל פקיד מקצועי בכיר. דווקא מהעמדה הזו, של מי שלא בא ללטף – הוא הצליח להשפיע באמת.

הוא הוכיח ששקיפות אינה חולשה – אלא נכס אסטרטגי. בעידן שבו יותר מדי קובעי מדיניות נזהרים מלהביע עמדה ברורה, פישר ידע לדבר אל הציבור בגובה העיניים. כשהנגיד מדבר באופן כן, פשוט ומדויק – הציבור מקשיב, השווקים מגיבים, והאמון מתחזק.

שנית, פישר הפנים שהבנק המרכזי איננו רק שומר הסף של הריבית, אלא עוגן של יציבות לאומית. הוא ידע שמול סערה פוליטית, מול חוסר ודאות עולמית, יש צורך בגוף אחד במדינה שמתנהל באופן אחראי, צפוי, וממוקד בטובת המשק כולו.

בנוסף, הוא לא ניתק את עצמו מהשטח. המדיניות שלו לא נשענה רק על מודלים תיאורטיים,  אלא גם על פגישות עם תעשיינים, יזמים, אנשי יצוא ועובדים מהשורה. הוא האמין שהמציאות הכלכלית מתהווה בשטח, לא רק באקדמיה. זה מה שאיפשר לו לקבל החלטות שמחוברות לעולם האמיתי.

לא פחות חשוב, הוא הבין שמאחורי כל החלטה מוניטרית, יש גם ערכים. הוא האמין ביציבות, באחריות פיסקלית, ובשמירה על אמון המשקיעים. הוא לא התייחס לשוק ההון ככלי משחק, אלא כבסיס לאיתנות כלכלית של מדינה.

ולבסוף, אולי יותר מכל, הוא לימד אותנו שפאסיביות יכולה להיות מסוכנת יותר מכל טעות. בעיניו, עדיף לטעות תוך כדי עשייה, מאשר לשבת מהצד ולקוות שהבעיות ייפתרו לבד. עצמאות מחשבתית, אומץ, פתיחות לביקורת, אלה לא רק תכונות אישיות. אלה תנאים הכרחיים להובלת מדיניות כלכלית במדינה כמו ישראל.

הכותב הוא מנכ"ל בית ההשקעות אם. אס.רוק