"עימות נרחב עלול להביא את מחיר החבית ל־120 ואף ל־150 דולר בתוך שבועות"

המתיחות בין ישראל לאיראן כבר מזמן אינה רק סיפור של טילים ותקיפות צבאיות, אלא קרב על הכלכלה העולמית. במרכז הסערה ניצב מצר הורמוז, נתיב ימי צר שדרכו עובר כמעט שליש מהנפט הגולמי בעולם. חסימה, ואפילו שיבוש זמני, של התנועה בו עלולה לזעזע את שוק האנרגיה העולמי. מחיר חבית נפט מסוג ברנט, עלה בימים האחרונים בקרוב ל־9% והתייצב מעל 75 דולר. בסימולציות של הבנק העולמי ושל גופי השקעות מובילים, תרחיש של עימות נרחב עלול להביא את מחיר החבית ל־120 ואף ל־150 דולר בתוך שבועות, עלייה שתשפיע על כל בית, בכל מדינה.

המשמעות אינה רק עלות הדלק בתחנות. מדובר בגל אינפלציוני חדש, כזה שיחזור להכות גם במדינות שחשבו שהאיום כבר מאחוריהן. תחבורה ימית תתייקר, ייצור תעשייתי יתייקר, מוצרי צריכה יתייקרו. עבור הבנק הפדרלי של ארצות הברית, כל זינוק כזה במחירי האנרגיה הופך את האפשרות להורדת ריבית לבלתי סבירה. טראמפ, שמבסס את הקמפיין שלו על חזרת הצמיחה ועל הקלת תנאים מוניטריים, יגלה שהמציאות הגיאו־פוליטית מכתיבה כללים משלה.

בישראל, ההשלכות מורגשות כבר כעת. ענף התיירות, שהתאושש בהדרגה מאז הקורונה, קורס מחדש. לפי נתוני רשות שדות התעופה, נרשמה ירידה של למעלה מ־80% בהגעת תיירים לעומת התקופה המקבילה אשתקד. וירידה של 100% החל מתחילת התקיפות וסגירת המרחב האווירי של ישראל. חוץ מטיסות מבוטלות, בתי מלון ריקים, ועירוב של פחד וחוסר ודאות, המצב פוגע לא רק בענף המלונאות, אלא במעגלים רחבים הרבה יותר: מסעדות, חברות הסעות, מרכזי קניות, שירותי תרבות ואירועים.

גם הסחר הבינלאומי סופג מכה. משלחות עסקיות נדחות, השקעות מוקפאות, שותפים זרים בוחנים את המצב מהצד. התחושה היא שישראל הפכה, שוב, ליעד בסיכון גבוה. הדימוי הזה משפיע ישירות על השקל, על שוק ההון המקומי ועל יציבות האשראי. ההשלכות כבר נמדדות במספרים: לפי הערכות משרד האוצר וה־OECD,  ישראל עלולה להפסיד כ־55 מיליארד שקל עד סוף 2025, סכום המהווה כמעט 10% מהתמ"ג. הצריכה הפרטית צפויה לרדת בכ־27%, הייבוא ב־42% והיצוא בכ־18%. מדובר בשבר עומק, לא במעידה זמנית.

אבל כל אלה מתגמדים אם ארצות הברית תיכנס לעימות צבאי ישיר מול איראן. לא עוד תקיפות מרחוק או סנקציות, אלא מעורבות אמריקאית מלאה, כתגובה לתקיפה על נכסים שלה או כהחלטה אסטרטגית. תרחיש כזה ישבש לא רק את המזרח התיכון, אלא את הסדר הכלכלי הגלובלי. תחזיות של JP Morgan מצביעות על אפשרות לעלייה במחיר חבית הנפט ל־120-130 דולר בתוך ימים ספורים, עם פוטנציאל למיתון עולמי אם החסימה במצר הורמוז תתארך.

ובתוך הקלחת הזו, רוסיה עומדת מהצד, אבל לא באמת נייטרלית. מבחינת מוסקבה, הסלמה במפרץ הפרסי היא הזדמנות נדירה, כל עלייה במחירי הנפט והגז מגדילה את הכנסותיה, וכל הסטת קשב אמריקאית מהמזרח האירופי למזרח התיכון מחלישה את הלחץ על אוקראינה. רוסיה לא תתמוך פומבית באיראן, אך תעשה כל שביכולתה למנף את המצב, להציג עצמה כמתווכת, להעמיק את הציר מוסקבה-טהראן-בייג'ינג, ולחזק את תלותה של איראן בנשק, טכנולוגיה ותשתיות שמגיעים מהצפון.

המלחמה הזו, גם אם תישאר ברובה אווירית או סייברית, כבר חורגת מגבולות המזרח התיכון. היא פוגעת ישירות בתשתיות שמחזיקות את הכלכלה הגלובלית, נפט, סחר ימי, מטבע, אשראי, ביטחון תיירותי. כל פגיעה במכלית, כל עיכוב בנמל, כל איום על שדה תעופה, הופך למשתנה בשווי השוק, בתחזיות הבנקים, ובשיקולי ההשקעה של מדינות ותאגידים.

במרכז כל זה, נמצאת ישראל. מדינה שצריכה לתפקד בו־זמנית כלוחמת, כחדשנית, כיצואנית, כיעד להשקעות וכשותפה אסטרטגית למערב. אתגר שאין בו חלוקה ברורה בין חזית לעורף, בין בטחון לכלכלה, בין שדה קרב למסך מסחר. השאלה איננה רק כיצד תסתיים המלחמה, אלא איך תיראה המערכת הכלכלית והבינלאומית שתיווצר ממנה.

הכותבת היא ד"ר בלה ברדה ברקת, יזמת, פרשנית כלכלית וגיאופוליטית