למה לא לבצע שינויים פזיזים בתיקי ההשקעות בעקבות המלחמה עם איראן?

בפרוץ מלחמה השווקים לרוב יורדים, אך בסיומה - התאוששות, בדיוק אז נוצר פער בין קצב התיקון לקצב ההתאוששות הפסיכולוגית של משקיעים. בעוד שהשוק מתקן כאשר אי הוודאות יורדת, המשקיעים נותרים זמן רב יותר במצב זהירות. לכן רבים יוצאים בשלב הראשון של המלחמה מהשוק ואינם חוזרים עד שהמחירים כבר גבוהים

המערכה הדרמטית מול איראן שנפתחת בבוקר יום שבת, יצרה תהליך מוכר בשווקים הפיננסיים: מעבר חד ממצב של תמחור סיכונים שגרתי למצב של אי ודאות. בתוך שעות, הנחות עבודה מתערערות, פרמיות סיכון קופצות. עבור משקיעים, זהו רגע של איום. במערכה הזאת כמו הקודמות תחושת הביטחון האישי נפגעת והנטייה לחשוב היא שזהו זמן לא טוב להשקיע.

במצבים כאלה, המוח האנושי אינו פועל כפי שהוא פועל בשגרה. הפסד בשוק ההון אינו נתפס רק כירידה מספרית, אלא כאיום ממשי על ביטחון כלכלי עתידי. מחקרים בהתנהגות פיננסית מראים כי כאב מהפסד נחווה בעוצמה גבוהה משמעותית מהנאה מרווח, ולכן בעת ירידות מופעל מנגנון הישרדותי של עצירת הפסד מיידית. זהו הבסיס לדחף האוניברסלי “לצאת עד יעבור זעם”.

התגובה הזו טבעית פסיכולוגית אך הרסנית פיננסית. הרצון לגדר את ההפסד באמצעות מכירה בזמן ירידות הוא למעשה ניסיון להפוך אי ודאות פתוחה להפסד ודאי וסופי. ברמה רגשית זה מפחית חרדה, אך ברמה כלכלית זו נקודת הנזק הגדולה ביותר למשקיעים. ההיסטוריה מלמדת שהפסדים עמוקים בתיקי השקעות נגרמים פחות מירידות השוק ויותר מהיציאה ממנו לאחריהן.

תגובה רגשית אחת עלולה לפגוע בפוטנציאל התשואה ובשנים של רווחים

כאן בדיוק טמון אורך הרוח של המשקיע - ביכולת לבלום תגובה רגשית רגעית שעלולה למחוק שנים של רווחים.

הנתונים ההיסטוריים של שוקי מניות בתקופות מלחמה ומשברים ביטחוניים מחזקים את הפער בין אינטואיציה למציאות. ברוב המכריע של העימותים מאז מלחמת העולם השנייה נרשמה ירידה חדה בימים או בשבועות הראשונים, אך בתוך פרק זמן קצר יחסית השווקים חזרו לרמות טרום המשבר ולעיתים המשיכו לשיאים חדשים. הסיבה אינה אופטימיות אלא תמחור סיכון: שיא הירידות מתרחש לרוב בשיא אי הוודאות, וכאשר האירוע כבר מתרחש בפועל האי ודאות מצטמצמת והשוק מתחיל להביט קדימה.

תופעה נוספת שחוזרת בעקביות היא ריכוזיות ימי העליות. חלק גדול מהתשואה ארוכת הטווח של שוקי מניות נוצר במספר מצומצם מאוד של ימי מסחר חזקים, ורבים מהם מתרחשים בסמיכות ישירה לימים הגרועים ביותר. המשמעות למשקיעים קריטית: יציאה מהשוק בזמן משבר, גם לפרק זמן קצר, גורמת להחמצת חלק משמעותי מהתיקון. לכן, סטטיסטית, ההפסד הגדול ביותר אינו הירידה עצמה אלא היעדרות מהעלייה שאחריה.

גם בסבבי הסלמה מוקדמים יותר מול איראן והשלוחות האזוריות חזר אותו רצף ברור בשווקים: ירידה מיידית בפתיחה, התייצבות תוך ימים, ותיקון מהיר שלעיתים אף הוביל לשיאים חדשים. הדפוס הזה אינו מקרי ואינו ייחודי לישראל. הוא משקף את האופן שבו שווקים ומשקיעים מתמודדים עם זעזועים גיאופוליטיים.

בשלב הראשון, שלב ההפתעה, השוק מתמחר קפיצה חדה בפרמיית הסיכון. אי הוודאות נמצאת בשיאה, טווח התרחישים פתוח, והתגובה האינסטינקטיבית היא מכירה רחבה. משקיעים אינם מוכרים משום שהערך הכלכלי ארוך הטווח השתנה בן לילה, אלא משום שהסיכון הנתפס קפץ בחדות והדחף לצמצם חשיפה גובר.

בשלב השני מתרחש שינוי עדין אך קריטי: האירוע עובר מסטטוס של איום פתוח לאירוע מתרחש. פרדוקסלית, עצם ההתממשות מפחיתה אי ודאות. התרחישים מצטמצמים, הערפל האסטרטגי מתבהר, והשוק מתחיל לתמחר מחדש את ההשפעה הריאלית בפועל במקום את הפחד מהלא נודע. לכן ההתייצבות מגיעה לרוב מהר יותר מכפי שהמשקיעים מצפים.

השווקים ציפו למהלך באיראן - כעת ההבטחה מתממשת ואיתה הפוטנציאל למשהו אחר

כאן פועל מנגנון כפול. מצד אחד, פרמיית הסיכון שנופחה בשלב הפחד מתכווצת חזרה. מצד שני, הפעילות הכלכלית והציפיות לטווח בינוני אינן נפגעות במידה שנדמתה בתחילה ולעיתים אף משתפרות עם הסרת איום קיצון. התוצאה היא חזרה מהירה של מחירים ולעיתים אף מעבר לרמות קודמות.

הנקודה החשובה ביותר היא הפער בין קצב התיקון לקצב ההתאוששות הפסיכולוגית של משקיעים. בעוד שהשוק מתקן כאשר אי הוודאות יורדת, המשקיעים נותרים זמן רב יותר במצב זהירות. לכן רבים יוצאים בשלב הראשון ואינם חוזרים עד לאחר שהשלב השלישי כבר מתקדם. זהו מקור שיטתי להחמצת תשואה לאחר משברים גיאופוליטיים.

במילים אחרות, הדפוס שחוזר בעימותים אינו רק דפוס שוק אלא דפוס התנהגות: פחד מהיר, יציאה, התאוששות שוק מהירה יותר, וחזרה מאוחרת של משקיעים. הפער בין השניים הוא בדיוק המקום שבו נוצר הנזק הפיננסי.

מכאן נגזרת המסקנה המקצועית המרכזית. בזמן ירידות חדות, שתי הפעולות הנכונות ביותר הן לרוב הפשוטות ביותר: לא לעשות דבר או לפעול בניגוד לאינטואיציה ולהגדיל חשיפה במחירים נמוכים. שתיהן קשות פסיכולוגית משום שהן דורשות פעולה הפוכה לדחף ההישרדותי. לכן, דווקא בתקופות כאלה, הצורך בליווי מקצועי מגיע לשיאו.

בחינה היסטורית רחבה של שוקי ההון לאחר מלחמות ומשברים מראה כי התנודתיות אמנם חדה אך זמנית, בעוד שהמגמה ארוכת הטווח נותרת עולה. במילים אחרות, שווקים מתקנים את עצמם. לעומת זאת, טעויות התנהגותיות אינן מתקנות. הפסד שמומש בפאניקה אינו נהנה מהתיקון שבא אחריו.

לכן תפקידו של המתכנן הפיננסי ברגעי משבר, אינו רק ניהול סיכונים פיננסיים אלא בעיקר ניהול סיכונים התנהגותיים. להזכיר שהתיק נבנה מראש כדי לספוג תנודתיות כזו בדיוק. להרחיק את היד מכפתור הפאניקה. לשמר אסטרטגיה כאשר הרגש דוחף לנטוש אותה.

היכולת לדבוק באסטרטגיית השקעות לאורך זמן, ללא זגזוג בעקבות אירועים כאלה ואחרים, היא זו שמאפשרת למשפחה להגדיל את ההון שלה לאורך זמן. כל עוד לא השתנה משהו פנימי בצרכים של המשפחה או המשקיע שלא קשור לאירועים הביטחוניים, אין סיבה אמיתית לבצע שינויים, גם לא שינויים של מסלולי השקעה. היכולת לדבוק לטווח ארוך במסלולי ההשקעה, היא זו שמבדילה בין משקיעים שרושמים תשואות גבוהות בטווח הארוך, לבין מי שחלק גדול מהפוטנציאל משאירים לאחרים.

הכותב הוא מתכנן פיננסי וסוכן ביטוח פנסיוני ב-SFP (ספיר קדוש סוכנות לביטוח פנסיוני בע"מ)