איראן במלכוד: ככל שהזמן עובר, המחיר של הפסקת אש ללא הסכם הולך ומתייקר

במהלך המלחמה ועם כניסת הפסקת האש לתוקף, איראן ניסתה להפוך את מצר הורמוז לקלף המיקוח המרכזי שלה. הנהגתה הייתה סבורה שהנה היא עלתה על השאלטר שסוגר את כלכלות העולם והיא תפעיל לחץ כלכלי שיגרום למדינות המערב להיכנע עם מחירי נפט גואים וסגירת מיצר הורמוז.

בפועל, היא מגלה שהקלף הזה הולך ונשחק. ככל שהמשבר מתארך, כך מתברר שטהרן אינה מנהלת משא ומתן מעמדת כוח, אלא מעמדת מצוקה. המצור האמריקאי, הפגיעה בתשתיות, השיבוש ביצוא האנרגיה והקיפאון המדיני יוצרים עבורה מציאות מסוכנת: בלי הסכם היא לא תוכל להשתקם, ועם כל יום שחולף היא תיאלץ להתגמש יותר.

הניסיון האיראני הנוכחי פשוט להבנה: לפתוח את מצר הורמוז, להסיר את המצור האמריקאי, להשאיר את הדיון הגרעיני לשלב מאוחר יותר. כלומר, קודם כל חמצן כלכלי, אחר כך שאלות אסטרטגיות. זו אינה הצעה של מדינה בטוחה בעצמה, אלא של מדינה שמבינה שהזמן כבר לא עובד לטובתה.

המלכוד האיראני נובע מפער בסיסי בין שני הצדדים. ארה"ב יכולה להמשיך ללחוץ עוד זמן רב. יש לה עומק כלכלי, יכולת ימית, חלופות אנרגיה והשפעה על המערכת הפיננסית העולמית. איראן, לעומת זאת, תלויה בהכנסות חיצוניות, בסחר ימי, ביכולת לייצא נפט ובשמירה על יציבות פנימית. כאשר המצור נמשך, המשטר בטהרן אינו מפסיד רק הכנסות, הוא מפסיד זמן, אמון ויכולת תמרון. מעבר לכך, איראן עלולה לאבד גם שוקי ייצוא למדינות מערביות שיחפשו חלופות דרך ארה"ב, כך שככל שאיראן במצור, ארה"ב מתחזקת למעשה וחלק מהכנסות הנפט זורמות אליה דרך מקורות ההפקה שלה.

כאן נמצאת נקודת המפתח: מלחמה נגמרת לפעמים בהפסקת אש, אבל כלכלה לא משתחררת מהמצור באמצעות הודעה פוליטית. גם אם האש שככה, המשק האיראני צריך אשראי, יצוא, מטבע חוץ, אנרגיה זמינה, תפקוד בנקאי ומסחר תקין. בלי אלה, אי אפשר לשקם מדינה אחרי מלחמה. אפשר להמשיך לדבר על עמידה איתנה, אבל אי אפשר לשלם משכורות בסיסמאות.

מצב הביניים - התרחיש הכי מסוכן עבור איראן

לכן מצב הביניים, לא מלחמה מלאה ולא שלום, הוא כנראה התרחיש המסוכן ביותר עבור איראן. הוא מאפשר לארהב להמשיך להחזיק את היד על הברז הכלכלי, בלי לשלם את המחיר המדיני והצבאי של הסלמה רחבה. מבחינת וושינגטון, זהו לחץ מדורג. מבחינת טהרן, זהו חנק איטי.

גם קלף הורמוז אינו פשוט כפי שנדמה. נכון, מדובר באחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם האנרגיה. כל שיבוש בו מעלה מחירים, מלחיץ את אסיה ומטלטל את שוקי הנפט והגז. אבל גם כאן איראן מוגבלת. ככל שהיא משבשת את המעבר, כך היא מעמיקה את הבידוד שלה ומייצרת קואליציה רחבה יותר של מדינות שרוצות לראות את המשבר מסתיים בתנאים שאינם בהכרח נוחים לה. סין, הודו, יפן ומדינות המפרץ אינן רוצות מציאות שבה איראן מחזיקה את הסחר האנרגטי העולמי כבני ערובה.

המשמעות היא שאיראן מחזיקה בקלף חזק, אבל כזה שעלול להתפוצץ לה ביד. אם היא סוגרת את הורמוז, היא מכאיבה לעולם. אבל היא גם פוגעת בעצמה, מעוררת לחץ בינלאומי, מחריפה את המשבר מול מדינות אסיה ומעניקה לארהב הצדקה להמשיך במצור. ככל שהשיבוש נמשך, וושינגטון יכולה להציג את עצמה לא כתוקפן אלא כמבוגר האחראי שמנסה להחזיר יציבות לשווקים.

על הרקע הזה צריך להבין את סוגיית האורניום. עבור איראן, מלאי האורניום המועשר הוא סמל ריבונות, ביטוח אסטרטגי ונכס מיקוח. עבור ארהב, זהו לב הבעיה. כל הסכם שלא ייגע במלאי הזה ייתפס בוושינגטון כהסכם ריק. לכן הדרישה האמריקאית אינה טכנית בלבד, אלא פוליטית ואסטרטגית: אם איראן רוצה הקלה אמיתית, היא תידרש לשלם במטבע הגרעיני.

כאן נכנסת האפשרות של פשרה כואבת במיוחד מבחינת טהרן: הוצאת חלק ממלאי האורניום למדינה שלישית, ייתכן שאף לסין או למדינה מתווכת אחרת. איראן עדיין לא מוכנה להודות בכך בפומבי, אבל עצם הדיון באפשרות הזו מלמד עד כמה הלחץ עובד. מה שבעבר הוצג כקו אדום, מתחיל להפוך לשאלה של מינון, יעד ונוסחת פיקוח.

זה לא אומר שאיראן תיכנע מחר בבוקר. משטרים מהסוג הזה יודעים למשוך זמן, לפזר הצעות חלקיות, לייצר עמימות ולנסות לשחק בין מעצמות. רוסיה, סין, פקיסטן, עומאן וטורקיה הן כולן חלק ממעגלי התיווך והלחץ. אבל הבעיה האיראנית היא שגם משחק הזמן דורש כסף, והכסף הוא בדיוק מה שחסר לה.

לכן השאלה האמיתית אינה האם איראן רוצה הסכם. היא רוצה הסכם, אבל כזה שלא ייראה כמו כניעה. השאלה היא כמה זמן ייקח לה להבין שאין לה דרך לקבל גם הסרת מצור, גם שיקום כלכלי, גם חזרה לשווקים וגם שמירה מלאה על נכסי הגרעין שלה. המציאות הנוכחית לא מאפשרת לה את כל אלה יחד.

מבחינת ארהב, זהו רגע נדיר שבו לחץ כלכלי, לחץ ימי ולחץ דיפלומטי מתלכדים. לא צריך למהר. לא צריך להעניק לאיראן פרס מוקדם. אם טהרן מבקשת לדחות את הדיון הגרעיני, זו בדיוק הסיבה שלא צריך להסכים. הסרת המצור לפני פתרון סוגיית האורניום תחזיר לאיראן את האוויר לפני שהיא נתנה את התמורה המרכזית.

בסופו של דבר, איראן לכודה בין שני פחדים: הפחד מהתפרקות כלכלית והפחד מהשפלה אסטרטגית. ככל שהזמן עובר, הפחד הראשון נעשה חזק יותר. זו הסיבה שהמערב, ובראשו ארהב, לא צריך להיבהל מהצעות ביניים שנועדו לפרק את הלחץ. להפך, עליו להבין שהלחץ הוא לא תוצר לוואי של המשבר, אלא הכלי המרכזי שמקרב את איראן לנקודת החלטה.

אם טהרן תרצה להשתקם, היא תצטרך לבחור. לא בין מלחמה לשלום, אלא בין כלכלה לגרעין. וככל שהמצור יימשך, הבחירה הזו תהפוך פחות אידיאולוגית ויותר הישרדותית.

הכותב הוא יזם, ממייסדי מכון מסד הארץ, יוצר ומגיש פודקאסט הינשוף