האבסורד הישראלי: מתכוננים לרעידת אדמה של פעם במאה, ושוכחים שיש פה מלחמה כמעט פעם בשנה

אם נביט על ספר החוקים הישראלי דרך עיניו של אדם זר, נגיע למסקנה משונה מאוד: מדינת ישראל היא כנראה אי פסטורלי ושקט, שהאיום המרכזי והכמעט יחיד המרחף מעליו הוא תזוזת לוחות טקטוניים.

אחרת איך ניתן להסביר את האבסורד הבא? במשך קרוב לשני עשורים, התוכנית החשובה, המתוקצבת והמדוברת ביותר בענף הנדל"ן הישראלי הייתה תמ"א 38, תוכנית מתאר ארצית שנולדה במטרה אחת: חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. סטטיסטית, רעידת אדמה הרסנית פוקדת את אזורנו פעם במאה שנים בממוצע (ואני חלילה לא פותח פה, כי רק זה חסר לנו). לעומת זאת, סבב לחימה, מבצע צבאי או מלחמה ששולחים מיליוני אזרחים אל המקלטים? זה קורה כאן כמעט כל שנה-שנתיים.

ובכל זאת, בעוד שעבור תרחיש הקיצון של פעם במאה שנה המדינה העמידה מנגנון כלכלי אדיר, חילקה זכויות בנייה ליזמים ודחפה פרויקטים גרנדיוזיים מול האיום המוחשי של טילים על העורף, נותרנו עם פלסטרים.

שעת המבחן

מלחמת "12 הימים" ומבצע "שאגת הארי" חשפו שוב, במלוא הכיעור, את ערוותן של שכונות שלמות בישראל. אלפי משפחות, קשישים וילדים מצאו את עצמם שוב מצטנפים בחדרי מדרגות חשוכים או רצים למקלטים ציבוריים מעופשים, מתפללים שהטיל ייפול רחוק מהם.

ומה הפתרון של המדינה עד כה לבעיית חוסר המיגון? ״הוראות שעה״. הממשלה בכל פעם שיש הסלמה, מעבירה הוראת שעה זמנית הקלות נקודתיות בפטור מהיתר לממ"ד, ולאחר מכן חוזרים לאותה נקודה. הקלות בבירוקרטיה הן מבורכות, אך הן מפספסות את הבעיה המרכזית: בניית ממ"ד היא עסק יקר. משפחה ממוצעת בפריפריה או בשכונות הוותיקות במרכז לא יכולה לשלם 150-200 אלף שקלים מכיסה גם אם המדינה קיצרה לה את התור בוועדה המקומית.

דרושה תוכנית לאומית קבועה - לא עוד הוראת שעה

הגיע הזמן לומר את האמת: תמ"א 38 סיימה את תפקידה ההיסטורי, אך הותירה אחריה לקח חשוב: כשהמדינה רוצה, היא יודעת לייצר מנועים כלכליים שירתמו את השוק הפרטי למשימות לאומיות.

אנו זקוקים כעת בדחיפות ל"תמ"א מגן 365". לא הוראת שעה זמנית שתפוג עוד חצי שנה, ולא פטור חלקי מאגרות. אנו צריכים תוכנית מתאר ארצית קבועה, יציבה וברורה, שתעניק תמריצים כלכליים מובהקים (כמו תוספת זכויות בנייה קטנות ומהירות ליישום) ליזמים ולקבלנים שיבצעו פרויקטים מהירים של תוספת ממ"דים למבנים קיימים, מבלי להיגרר להליכי פינוי-בינוי של עשור.

מקוביית בטון למרחב מחיה: הגיע הזמן לעדכן את התקן

אבל לא די בעצם בניית הממ"ד. כל תוכנית חדשה שתיכתב חייבת להביא איתה גם שינוי תפיסתי מצד פיקוד העורף באשר למהות המרחב המוגן. המלחמות האחרונות הוכיחו לנו ששהייה בממ"ד אינה מסתכמת תמיד בהמתנה של 10 דקות אחרי האזעקה. לעיתים אזרחים נדרשים להסתגר במרחב המוגן שעות ארוכות, ואף ימים שלמים, תחת מתקפות כבדות או חדירות מחבלים.

לכן, במקביל למתן התמריצים הכלכליים, פיקוד העורף חייב להפיק לקחים ולשפר את תקן הממ"דים הקיים. ממ"ד מודרני לא יכול להישאר רק קוביית בטון חשופה. הוא חייב להפוך ל"מרחב מחיה" המסוגל לקיים חיים סבירים גם בשעות משבר ארוכות. התקן החדש והמעודכן צריך לכלול, כסטנדרט חובה, התקנה של תאורת חירום אמינה ארוכת טווח, מערכות אוורור וסינון מתקדמות, ובעיקר – תשתית סניטרית בסיסית הכוללת הכנה לשירותים ומקלחת. אי אפשר לצפות ממשפחות עם ילדים קטנים לשהות בתנאי לחץ בחדר אטום ללא מענה לצרכים אנושיים בסיסיים.

המציאות הביטחונית שלנו אינה גזירת גורל זמנית, אלא שגרת חיים. אי אפשר להמשיך להתייחס למיגון העורף מפני טילים כאל "אירוע נקודתי" שמטפלים בו בטלאים משפטיים ובהקלות זמניות.

רעידות אדמה הן סכנה איומה שצריך להיערך אליה, אך המלחמות כאן הן עובדה קיימת, צורבת וכואבת. הגיע הזמן שמחוקק ישראלי יסתכל למציאות בעיניים, יפסיק להסתמך על תוכניות מלפני עשרים שנה, ויניח על השולחן תוכנית לאומית אסטרטגית ומתוקצבת (שכוללת מרחבי מחיה ראויים), שתוודא שלכל אזרח בישראל יהיה מקום בטוח וראוי לשהות בו. זה לא מותרות - זה ההבדל בין חיים למוות.