מאמר 2: עידן ה־AI מגיע לאולמות המשפט

בעבר לסרטון היה כוח ראייתי. הקלטה, צילום, מסמך חתום או שיחת וידאו נתנו לבית המשפט בסיס עובדתי להישען עליו. אפשר היה להתווכח על פרשנות, על נסיבות או על תוכן שנאמר לפני ואחרי, אבל עצם התיעוד נתפס כיציב יחסית.

הבינה המלאכותית משנה את כללי המשחק. קול של מנכ״ל יכול להיות משוכפל. ישיבת הנהלה יכולה להיראות אמיתית גם אם מעולם לא התקיימה. מסמך יכול להיכתב בשפה מקצועית, עם ניסוחים מדויקים ופרטים משכנעים, ועדיין להיות בדיה מוחלטת.

הסכנה המיידית היא זיוף. הסכנה העמוקה יותר היא הספק. אם כל הקלטה יכולה להיות מזויפת, כל סרטון יכול להיות ערוך וכל מסמך יכול להיות תוצר סינתטי, הדיון המשפטי כבר אינו עוסק רק בשאלה מה קרה. הוא מתחיל בשאלה בסיסית יותר: איך יודעים שמה שמוצג בפנינו אכן התרחש?

עבור חברות ישראליות שפועלות בארצות הברית, זו אינה שאלה עתידנית. חברות ישראליות מנהלות קשרים חוצי גבולות, מגייסות משקיעים, עובדות עם לקוחות וספקים מרחוק, חותמות על מסמכים דיגיטליים, מקיימות שיחות וידאו ומעבירות החלטות רגישות בערוצים מקוונים. כל נקודת מגע כזו יכולה להפוך בעתיד למוקד של מחלוקת.

התרחישים כבר אינם נשמעים דמיוניים. שיחת וידאו מזויפת יכולה להוביל להעברת כספים. הקלטה סינתטית יכולה לייחס למנהל אמירה שלא נאמרה. תכתובת מפוברקת יכולה להיראות כמו אישור עסקי מחייב. גם אם בסוף יתברר שהראיה מזויפת, הדרך לשם עלולה לעלות הרבה כסף, זמן ואמון.

המשפט האמריקאי מתחיל להתמודד עם השאלות האלה, אבל הכלים עדיין מתגבשים. במשך שנים, דיני הראיות נשענו על עולם שבו אימות מסמך, צילום או הקלטה היה אתגר מוגדר יחסית. בעידן ה־AI, לא תמיד מספיק להביא את הקובץ. צריך להראות מאיפה הגיע, מי יצר אותו, איך נשמר, מה המטא־דאטה שלו, מי נגע בו ומתי.

גם עורכי דין כבר קיבלו תזכורת כואבת לכך שהטכנולוגיה הזו אינה רק כלי עבודה. מקרים שבהם הוגשו לבתי משפט אסמכתאות משפטיות מזויפות שנוצרו באמצעות AI הראו עד כמה מידע שגוי יכול להיראות נקי, מקצועי ומשכנע. השקר כבר לא מגיע בהכרח עם שגיאות בולטות. לפעמים הוא מגיע עם ניסוח משפטי מלוטש.

מכאן, ההיערכות עוברת מעבר למחלקת הסייבר. היא מגיעה ליועצים המשפטיים, להנהלה, למחלקת הכספים, למשאבי אנוש ולכל מי שמאשר פעולה רגישה. חברות יצטרכו לשמור מטא־דאטה בצורה מסודרת, לתעד תהליכי אישור, לאמת הוראות בערוץ נוסף, להדריך עובדים לזיהוי התחזות, ולוודא שכל ראיה דיגיטלית נשמרת כך שניתן יהיה להגן עליה בעתיד.

ככל שהטכנולוגיה נעשית מתוחכמת יותר, כך גדל הערך של אמינות ארגונית. בית משפט שיתקשה להכריע לגבי קובץ מסוים עשוי להביט רחב יותר: איך החברה מתנהלת, האם יש לה נהלים, האם היא עקבית, האם היא שומרת מידע, והאם ההחלטות שלה מתועדות בזמן אמת.

בעידן שבו אפשר לזייף קול, תמונה ומסמך, האמון לא יישען רק על הקובץ. הוא יישען על מי שמציג אותו, על הדרך שבה נשמר, ועל השאלה אם החברה שמאחוריו יודעת להוכיח שהיא פועלת בצורה מסודרת.

עו"ד מייקל ארנשטיין הוא שותף מייסד בפירמת עורכי הדין האמריקאית Ehrenstein|Sager, המתמחה במשפט מסחרי, ליטיגציה מורכבת ובוררות בינלאומית בסיכון גבוה.

הבהרה משפטית: מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או מיסויי. מטרתו להעלות את המודעות לסוגיות ציות בארה"ב. עסקים ישראליים צריכים להיוועץ באנשי מקצוע מוסמכים למשפט ולמיסוי בארה"ב לצורך קבלת ייעוץ מותאם לפעילותם.