הגיע הזמן להשתחרר סופית מהדיווח הרבעוני - גם בישראל

בימים האחרונים פרסמה רשות ניירות ערך האמריקאית להערות הציבור תיקון חקיקה שיאפשר לחברות נסחרות לבחור לדווח כל חצי שנה על הנתונים הכספיים שלהן, במקום פעם ברבעון כפי שנהוג מזה שנים רבות. זה כמובן לא יקרה ביום, והתהליך ייקח זמן, אך המגמה ברורה - ומוצדקת. ואם התאמנו את ימי המסחר בארץ לנעשה בארה"ב, אין שום סיבה שלא נאמץ אצלנו גם את זה.

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". הדיווח הרבעוני נולד מתוך מטרה ראויה - הגברת השקיפות למשקיעים. אך בפועל, הוא יצר תמריץ מובנה לקוצר ראייה ניהולי. כאשר הנהלות נמדדות אחת לשלושה חודשים - דוחות הופכים ליעד בפני עצמו, השקעות ארוכות טווח נדחות, ומהלכים אסטרטגיים מפנים מקום לניהול תגובתי שמטרתו "לעמוד בציפיות הרבעון". התוצאה היא פגיעה לא רק בחברות - אלא גם במשקיעים, שאמורים ליהנות מיצירת ערך לאורך זמן, ולא מתוצאות קצרת טווח. חברות ציבוריות אינן אמורות להתנהל כמו חדר מסחר יומי, אלא כמו גופים שבונים ערך כלכלי לאורך שנים.

הבעיה חריפה במיוחד בשווקים קטנים יחסית כמו ישראל. כאן, עלויות הרגולציה והדיווח מכבידות ממילא על חברות ציבוריות. כל מחזור דיווח דורש משאבים עצומים - זמן הנהלה, עבודה משפטית, רואי חשבון, קשרי משקיעים ועלויות תפעוליות נוספות. במקום להפנות את המשאבים הללו לצמיחה, חדשנות והתרחבות עסקית, חלק ניכר מהם מופנה לעמידה בלוחות זמנים צפופים של דיווחים תכופים. המצב הגיע לכך שמיד עם פרסום הדוח השנתי - הנהלות החברות כבר נכנסות לתהליך הכנת הדוח הרבעוני הראשון, כך שבפועל כמעט ואין תקופת "נשימה" ניהולית בין מחזורי הדיווח. זמן הנהלה ותשומת לב ניהולית הם משאבים קריטיים, וכאשר הם מוסטים באופן קבוע לעיסוק בדיווחים ולעמידה בדרישות פורמליות, הדבר בא על חשבון ניהול העסק עצמו - ובסופו של דבר פוגע בצמיחת החברה ובצמיחת המשק כולו.

ברוב המקרים, אין שינויים מהותיים בין רבעון לרבעון, ולכן תוספת המידע שמקבל המשקיע בדוחות הרבעוניים היא שולית יחסית ואינה מצדיקה את ההשקעה הנדרשת בהפקת הדוח. כאשר מתרחש אירוע מהותי - הוא ממילא מדווח בזמן אמת במסגרת דיווח מיידי, כך שהשוק מקבל את המידע ללא תלות בדוח הרבעוני. בנוסף, בעידן ה-AI כמעט אף אחד כבר לא יושב וקורא מאות עמודי דוחות רבעוניים מתחילתם ועד סופם; השוק צורך תקצירים, תובנות וניתוחים.

בשנת 2017, ניתנה בשורה רגולטורית וכספית משמעותית עבור החברות שנסחרות בבורסה הישראלית. היה זה כאשר אישרה ועדת הכספים של הכנסת מהלך אותו אנו באיגוד יזמנו וקידמנו - מעבר של חברות ציבוריות קטנות ובינוניות (חברות בשווי שוק של עד 300 מיליון ש"ח וכאלה שהערך הנקוב של האג"ח שהנפיקו נמוך מ-200 מיליון ש"ח) לדיווח חצי-שנתי במקום דיווח רבעוני. בשנים שחלפו מאז, ראינו שהדיווח הרבעוני שהכביד רגולטורית, תפעולית וכלכלית על החברות, הפך לנחלת העבר, וזאת מבלי שנגרם שום נזק לחברות הללו או למשקיעים שלהן. רק טוב יצא מההחלטה.

אלא שבבורסה בישראל נסחרות למעלה מ-500 חברות, והשינוי המבורך הזה רלוונטי לפחות ממחצית מהן. לכן, אנו פועלים בשנים האחרונות להעלות את רף ההגדרה של 'תאגיד קטן' הזכאי להקלה, כך שיכלול חברות בשווי של עד מיליארד שקל וכן חברות שהערך הנקוב של האג"ח שהנפיקו מגיע עד 600 מיליון ש"ח; הכל בהתאם לשינויים בשווי השוק של החברות מאז שעודכן החוק, תוך ביצוע הצמדה של הסכומים. לצערנו, אנו נתקלים לאורך הדרך בהתנגדויות נחרצות, לצד חסמים רגולטוריים שמקשים על ההתקדמות. ישראל צריכה לשאוף להיות שוק הון מתקדם, תחרותי ומעודד צמיחה. אם ארה"ב, השוק הגדול והמשוכלל בעולם, מבינה שהגיע הזמן לשקול הפחתה של הלחץ הרבעוני ואם באירופה זה פועל כך כבר שנים רבות, אין סיבה שאנחנו נמשיך להיאחז במודל מיושן שפוגע בחברות ובמשקיעים כאחד.

חשוב להבהיר: מעבר לדיווח חצי-שנתי אינו ויתור על פיקוח או על גילוי נאות. חברות ציבוריות תמשכנה לדווח באופן מיידי על אירועים מהותיים, לפרסם דוחות שנתיים מלאים ולעמוד בכללי ממשל תאגידי מחמירים. השינוי המבוקש הוא שינוי בתפיסה - מעבר משוק שמקדש תוצאות של 90 יום, לשוק שמעודד יצירת ערך אמיתית. הרי כבר ראינו "כי טוב", וברוב הבורסות באירופה זה כבר מקובל, והנה גם בארה"ב שוקלים שינוי ברוח דומה. אז מדוע באירופה וארה"ב כן, ואצלנו לא?. ואולי הגיע הזמן שנזכור: תפקידה של חברה ציבורית אינו לייצר כותרת טובה כל שלושה חודשים, אלא לבנות עסק חזק, יציב ורווחי לאורך זמן.