המחיר הסמוי של שינוי כללי המשחק בשוק הסולארי

בשנים האחרונות הצליחה ישראל, סוף־סוף, לייצר מנוע צמיחה משמעותי בתחום האנרגיה המתחדשת. אלפי משפחות, חקלאים, בעלי מפעלים ובעלי עסקים בחרו להשקיע מכספם בהקמת מערכות סולאריות על גגות, להפוך לצרכנים ויצרנים כאחד, ולהיות חלק מהמעבר למשק אנרגיה מתקדם, מבוזר ונקי יותר.

כעת, רגע לפני שהמהפכה הזו מגיעה למסה קריטית, רשות החשמל שוקלת לשנות מהיסוד את כללי המשחק.

הכוונה להפחית את התעריפים למתקנים סולאריים על גגות ולעבור בהדרגה למודלים תחרותיים עשויה להישמע הגיונית על הנייר. הרי מחירי הפאנלים ירדו, הטכנולוגיה השתפרה והעלויות ירדו. אבל במציאות, מדובר במהלך שעלול לגרום נזק משמעותי לענף שלם ולפגוע דווקא במי שהמדינה ביקשה לעודד במשך שנים.

ענף האנרגיה אינו פועל על בסיס החלטות קצרות טווח. השקעות במערכות סולאריות נבחנות לעשרות שנים קדימה. יזמים, חקלאים, בעלי עסקים, גופי מימון ובנקים מקבלים החלטות על בסיס יציבות ויכולת לחזות את ההכנסות העתידיות. כאשר הרגולטור מאותת שכללי המשחק יכולים להשתנות באופן חד ובתדירות גבוהה, הוא אינו רק מפחית תעריף – הוא מגדיל את הסיכון של כל השקעה עתידית.

המשמעות ברורה: פחות פרויקטים, פחות מימון ופחות יזמים שיסכימו להיכנס לתחום.

האבסורד גדול במיוחד משום שמדינת ישראל עדיין רחוקה מאוד מיעדי האנרגיה המתחדשת שהציבה לעצמה. במקום לייצר ודאות ולעודד השקעות נוספות, הרגולטור בוחר לשדר לשוק מסר הפוך.

חשוב להבין כי גגות סולאריים אינם רק אמצעי לייצור חשמל. מדובר בתשתית אסטרטגית לאומית. בניגוד לשדות סולאריים גדולים, גגות קיימים אינם צורכים קרקע נוספת, אינם פוגעים בשטחים פתוחים, אינם מתחרים בחקלאות ומאפשרים פיזור של מקורות ייצור החשמל ברחבי המדינה.

האירועים הביטחוניים של השנים האחרונות המחישו עד כמה מסוכן להסתמך על מספר מצומצם של מתקני ייצור גדולים. משק חשמל מבוזר, המבוסס על אלפי מוקדי ייצור קטנים, הוא משק עמיד יותר, גמיש יותר ובטוח יותר.

נכון, קיימים אתגרים אמיתיים של עומסים ברשת ושל ייצור עודף בשעות מסוימות. אבל הפתרון אינו פגיעה בכדאיות הכלכלית של הגגות הסולאריים. הפתרון הוא השקעה בתשתיות הולכה, הרחבת יכולות אגירה ויצירת מנגנוני תמרוץ חכמים שיגרמו לחשמל להגיע למקומות ולשעות שבהם הוא נדרש.

במקום לעודד את המשק להתקדם לשלב הבא של מהפכת האנרגיה, אנו עלולים למצוא את עצמנו מחזירים את הענף שנים לאחור.

רגולציה טובה אינה נמדדת רק ביכולת שלה לחסוך כסף בטווח הקצר. היא נמדדת ביכולת שלה לייצר ודאות, לעודד השקעות ולבנות תשתיות שישרתו את המשק בעשורים הבאים.

לכן השאלה האמיתית אינה האם ניתן להפחית תעריפים, אלא האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר של האטת אחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר של משק האנרגיה.

אם המהלך הנוכחי ייצא לפועל ללא חלופה ברורה וללא מנגנון שיבטיח המשך צמיחה בענף, אנו עלולים לגלות שבתוך כמה שנים לא רק שהמחיר של החשמל לא ירד, כל התזרים ילך לחברות החשמל הפרטיות ואיבדנו את ההזדמנות לבנות משק אנרגיה מתקדם, תחרותי ועמיד יותר.