ישראל דורון
20/01/2012
לפני כ-25 שנה אמר שופט בית המשפט העליון, פרופ' גבריאל בך: "לפרישה מעבודה יש השלכות אישיות-נפשיות וחברתיות שליליות. במקרים רבים אדם הפורש מעבודתו בשל גילו המתקדם, מרגיש כי אין הוא עוד שותף למערכת היצרנית של החברה. הוא חש כי נשלל ממנו הסיפוק שבעשייה והסיפוק שבקבלת תגמול עבור עמלו. הרגשה זו מתחזקת גם בשל יחס החברה, שבמקרים רבים מתייחסת אליו כאל 'זקן' שאין בו עוד תועלת".
הדברים נאמרו במסגרת עתירתה לבג"ץ של ד"ר נעמי נבו, שהובילה את המאבק המוצלח נגד חיובן של נשים לפרוש מעבודה בגיל צעיר יותר משל גברים. ואולם בניגוד לביטול האפליה בין גברים לנשים, המשיכה ישראל לדבוק עד היום בהסדר החוקי האנכרוניסטי של הטלת חובת פרישה לעובדים שהגיעו לגיל 67.
מדובר בהסדר חוקי ששורשיו הם באירופה של סוף המאה ה-19, בתקופה שבה תוחלת החיים הממוצעת היתה מתחת לגיל 50; שבה שיעור הזקנים באוכלוסייה היה רק כ-4%; שבה מערכות של קצבאות זקנה ופנסיה לא היו מוכרות; ושבה חובת היציאה לגמלאות נתפשה כזכות חברתית שמנעה עבודה עד מוות כדי להבטיח קיום כלכלי.
ואולם מאז ועד היום חובת הפרישה מהעבודה התנתקה לחלוטין מהמציאות הנוכחית: היא מנותקת מהחוויה של אנשים בגיל 67 שרובם בריאים, פעילים ובעלי יכולת תרומה כלכלית עצומה לחברה ולכלכלה; והיא מנוגדת לחלוטין לערכים החברתיים שלפיהם אין לשפוט או להפלות אדם בגלל תכונות כמו מין או גזע - ולפיכך פיטוריו רק בשל גילו ותוך התעלמות מכישוריו או רצונותיו מהווה גילנות, כלומר - אפליה פסולה ומשפילה שאינה שונה במהותה מגזענות או מיננות (סקסיזם).
אם כך, אין זה מפתיע לגלות כי מדינות מערביות רבות ביטלו בשנים האחרונות את החוקים שחייבו עובדים לסיים את עבודתם עם הגיעם לגיל פרישה, לצד הכרה באיסור על אפלייתם של עובדים בשל גילם. ארה"ב עשתה זאת כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת; פרובינציות אונטריו ובריטיש קולומביה בקנדה עשו זאת בעשור האחרון; ומגמות דומות ניתן למצוא כיום בבריטניה ובמדינות שונות באירופה. הדבר נעשה לא רק על רקע הזדקנותן של החברות הללו, אלא גם על רקע ההכרה שחובת פרישה אין לה כל קשר הכרחי עם שיעורי התעסוקה או האבטלה של צעירים או עם החופש לצאת לפנסיה בגיל מבוגר.
ביטול חובת הפרישה אינה שוללת מאנשים את הזכות לצאת, לפי בחירתם, לגמלאות עם הגיעם לגיל פרישה, ואינה מונעת מצעירים למצוא מקומות תעסוקה הולמים. היא בסך הכל מונעת השפלה ופגיעה בכבודם של אנשים רק משום שהגיעו לגיל כרונולוגי מסוים, כאשר הם מעוניינים להמשיך ולעבוד ואכן ראויים ומסוגלים לכך. הגיע העת שגם המחוקק הישראלי יתקדם מהמאה ה-19 ויעדכן את ספר החוקים למציאות החדשה והראויה של המאה ה-21.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת חיפה ויו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה
פורסם לראשונה ב- TheMarker
הנתונים, המידע, הדעות והתחזיות המתפרסמות באתר זה מסופקים כשרות לגולשים. אין לראות בהם המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הצעה או או שיווק השקעות או ייעוץ השקעות ב: קרנות נאמנות, תעודות סל, קופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות או כל נייר ערך אחר או נדל"ן– בין באופן כללי ובין בהתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל קורא – לרכישה ו/או ביצוע השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול בו שינויי שוק ושינויים אחרים. כמו כן עלולות להתגלות סטיות בין התחזיות המובאות בסקירה זו לתוצאות בפועל. פאנדר אינה מתחייבת להודיע לקוראים בדרך כלשהי על שינויים כאמור, מראש או בדיעבד. פאנדר לא תהיה אחראית בכל צורה שהיא לנזק או הפסד שיגרמו משימוש במאמר/ראיון זה, אם יגרמו, ואינה מתחייבת כי שימוש במידע זה עשוי ליצור רווחים בידי המשתמש.
