בג״ץ הוא לא הפתרון: הגיע הזמן לעשות טיפול שורש במעמד רואי החשבון בישראל

לשכת רואי החשבון צודקת בהחלטתה להיאבק בתקנות שמקשות על רואי חשבון להשתלב כבעלי תפקיד בהליכי חדלות פירעון. השאלה היא האם עתירה לבג"ץ, מוצדקת ככל שתהיה, היא באמת הדרך שבה מקצוע שלם צריך להיאבק פעם אחר פעם על מקומו?

לפי טענות הלשכה בעתירה, תנאי הסף הקיימים מכירים בניסיון שצוברים עורכי דין באמצעות ייצוג בהליכי חדלות פירעון, אך אינם מעניקים משקל מקביל לניסיון המקצועי של רואי חשבון בליווי פיננסי של חברות, בהכנת תוכניות הבראה ובעבודה עם תאגידים בקשיים. התוצאה, לטענתה, היא מעגל כמעט סגור: כדי להתמנות נדרש ניסיון, אבל לרואה החשבון כמעט שאין דרך לצבור את אותו ניסיון מלכתחילה.

בנקודה הזאת הלשכה צודקת. חדלות פירעון אינה רק אירוע משפטי. היא קודם כול משבר עסקי, כלכלי ופיננסי. היכולת לקרוא דוחות כספיים, להבין תזרים מזומנים, לנתח התחייבויות, לבנות תוכנית הבראה ולהעריך האם עסק מסוגל לחזור ולעמוד על רגליו נמצאת בליבת ההכשרה והעבודה של רואה החשבון.

אבל העתירה הזו חייבת להיות גם קריאת השכמה לכלל העסוקים בענף, ובמיוחד להנהגה שמובילה אותו.

חדלות פירעון היא רק דוגמה אחת לפערים שהתפתחו לאורך השנים בין מקצוע ראיית החשבון לבין מקצוע עריכת הדין. רואי חשבון רשאים לייצג נישומים מול רשות המסים, ומנהלים בפועל דיוני שומות ומחלוקות מס מורכבות. אלא שכאשר המחלוקת עוברת לזירה המשפטית, נדרש עורך דין. כך גם בניסוח מסמכים משפטיים, במתן ייעוץ משפטי ובחיסיון עורך דין–לקוח.

לא כל הבדל בין שני המקצועות הוא אפליה. יש פעולות משפטיות שמטבע הדברים צריכות להישאר בידי עורכי דין. אבל כאשר רואי חשבון נאלצים פעם אחר פעם להיאבק כדי לקבל הכרה גם בתחומים שנמצאים בליבת המומחיות הכלכלית והפיננסית שלהם, צריך לשאול האם הבעיה אינה עמוקה יותר מתקנה כזו או אחרת.

מועצת רואי החשבון כבר פועלת מכוח חוק במסגרת משרד המשפטים והיא אחראית, בין היתר, לרישוי ולהסמכת רואי חשבון, לבחינות ולפיקוח על ההתמחות. אבל הגיע הזמן לבחון האם מקצוע מרכזי כל כך במשק הישראלי אינו זקוק גם לגוף סטטוטורי עצמאי וחזק, שיוכל לא רק להסדיר את הכניסה למקצוע אלא גם לפעול באופן מערכתי לקידומו, לפיתוחו ולהסרת חסמים העומדים בפניו.

דיון כזה צריך להיות רחב בהרבה מחדלות פירעון. הוא צריך לעסוק בהתמחות ובשכר המתמחים, במעמד רואי החשבון בשירות הציבורי, בתעריפים שהמדינה משלמת עבור עבודתם ובהשוואתם למקצועות אחרים. ראוי גם לבחון האם משרד המשפטים הוא בהכרח הבית הרגולטורי הנכון למקצוע שעיסוקו כלכלי ופיננסי במהותו, או שיש מקום לשקול מודל אחר, לרבות זיקה למשרד האוצר או למשרד הכלכלה.

העתירה לבג"ץ חשובה, ואם תביא להסרת החסם הנוכחי – טוב שכך. אבל אם בכל פעם שרואי החשבון ייתקלו בחסם חדש הם ייאלצו לפנות מחדש לבית המשפט, לא פתרנו את הבעיה. המאבק האמיתי אינו רק על מקום בצוות חדלות פירעון. הוא על המקום והיחס שמדינת ישראל מעניקה למקצוע ראיית החשבון כולו ולכלל העוסקים בענף.

*הכותב משמש כיו"ר ועד עובדי פירמת EY וכחבר הוועד המרכזי בלשכת רואי החשבון