כל אמריקאי בעל רכב, ובעצם העולם כולו, עוקב בנשימה עצורה אחר מחיר הנפט, שמאז פרוץ העימות עם איראן הפך תנודתי במיוחד. אלא שמהמשבר סביב מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב עמוק מעומק החבית, והוא לא נפתר גם כאשר נראה היה שמחירה יורד ומתייצב.
נפט גולמי, כשמו, הוא חומר גלם ראשוני עבור מוצרים שהתעשייה המודרנית צורכת. מחיר הנפט, שב-9 בספטמבר שוב טיפס לרף הפסיכולוגי-פיננסי של 100 דולר לחבית, מספר רק חלק מהסיפור. החולייה הבאה בשרשרת הערך האנרגטית היא הדלק – בין אם זה בנזין מזוקק שמזין את כלי הרכב שלנו, דלק סילוני לתעופה, או סולר (דיזל) שמניע את התעשיות. עלות הזיקוק הופכת לנתון קריטי, שלא תמיד מהדהד בכותרות הכלכליות.
בהקשר הזה, חשוב להכיר את ה-Diesel Crack Spread – הפער בין מחיר הנפט הגולמי לבין מחיר הסולר. בשגרה, עשוי פער זה לעמוד על 15-10 דולר לחבית ואף פחות מכך. אך באוגוסט 2026, הוא שבר שיא והגיע לראשונה ליותר ממאה דולר, בזמן שחבית נפט עלתה רק 87-84 דולר. במילים אחרונות, תהליך הזיקוק עלה יותר ממחיר הנפט עצמו.

הפער בין מחיר הנפט הגולמי לבין מחיר הסולר המזוקק (Investing.com)
סערה מושלמת
את מחיר החבית מכתיב הפער שבין היצע לביקוש. בפועל, חרף שיבושי האספקה סביב צמד המצרים, לא נוצר מחסור אמיתי בנפט גולמי. זאת, בין היתר, הודות לשחרור נפט מהמלאי האסטרטגי של מאגרי הענק האמריקאיים, בצד הקטנת צריכה מצד הסינים. אלא שכמות הנפט הגולמי "על הנייר" היא לא בהכרח זו שניתן להפוך במהירות לסולר, בנזין או כל מוצר דלק אחר. בפרט כשמדובר במאגרי חירום, שאינם בהכרח מתאימים למערך הזיקוק הקיים במדינה המזקקת או בשכנותיה. ומכאן, הפער בין מחיר הנפט לבין מחיר הדלק עשוי להתרחב.
כמו במשברים רבים, גם בזה הנוכחי יש מי שמרוויח מהמחסור: בתי הזיקוק הגדולים בעולם נהנים מהביקוש הגובר לדלק במחירים גבוהים נוכח ההיצע המוגבל. תופעה זו עוד מתעצמת, בהינתן שחלק מבתי הזיקוק עצמם נפגעו או צמצמו פעילות – למשל ברוסיה, בצל המלחמה באוקראינה. נוסף על כך, עולה חשש שההשבתות המתכוננות בבתי הזיקוק בסתיו לשם תחזוקה מונעת יחריפו את המשבר. שרשרת האספקה כולה, אם כן, נלחצת בעת ובעונה אחת.
חשוב להבין: העלייה במחיר הדלקים המזוקקים איננה נתון "יבש" אשר רלוונטי לתעשיינים או לכלכלנים בלבד, והיא גם חורגת מעלות התדלוק בתחנות. למעשה, היא נוגעת לכיס של כולנו: ספינות, משאיות, כלים כבדים במכרות, ציוד חקלאי, מכונות לבניין – כל אלה פועלים על סולר. כאשר מחירו של מוצר תעשייתי בסיסי זה מזנק, העלות העודפת אינה נשארת אצל בית הזיקוק או חברת ההובלה. היא מחלחלת למחיר של מתכות, עפרות, מזון וחומרי בנייה – ולכל נגזרותיהם. מכאן ועד גל חדש של התייקרויות במשק, הדרך קצרה.
אבל גם זה לא כל הסיפור, משום שלמצוקה מצד ההיצע צריך להוסיף את תמונת הביקושים. בשנים האחרונות גדל באופן דרמטי הצורך במתכות קריטיות כמו ליתיום, נחושת וקובלט. זאת, בין היתר, נוכח ההשקעות האדירות בדאטה סנטרים, בשבבי AI, בחשמול, בסוללות ובאגירת אנרגיה. אלא שאת ההיצע לא ניתן להגדיל באותו הקצב. הקמת מכרה חדש, למשל, עשויה לארוך עשור ויותר, ובניית בית זיקוק חדש תימשך לפחות חמש שנים. כאשר היחס בין הביקוש להיצע הדוק כל כך, כל עלייה במחיר הסולר מגדילה את עלויות הכרייה, העיבוד והשינוע, וכל תקלה עלולה להוסיף לחץ על המחירים ולהתגלגל לצרכנים.
והנה ה"סערה המושלמת": מצד אחד, שיבושים גיאופוליטיים ולוגיסטיים המקשים על הובלת חומרי גלם ודלקים. מצד שני, ביקושים צומחים לתשתיות, אנרגיה ומתכות. בתווך נמצאת תשתית תעשייתית מוגבלת – בתי זיקוק, נמלים, ספינות, מסילות, משאיות ומכרות – שלא ניתן להרחיב בן לילה.
במקום התרחבות, התייעלות
אין כאמור דרך להגדיל את היצע הדלקים במהירות, וגם אם המשבר במפרץ ייפתר, תמונת הביקושים תישאר בעינה וסביר שעוד תתעצם בעתיד הנראה לעין. אבל יש דרך אחרת לשנות את המאזן "כאן ועכשיו" – בעזרת התייעלות. מהפכת הבינה המלאכותית, שאומנם מגדילה גם את הביקוש – עם צורך לייצר מיליוני שבבים תוך זמן קצר – היא גם הפתרון, כשהיא מייעלת את העבודה, מתריעה על תקלות מבעוד מועד, ואף מייתרת את הצורך בהשבתות יזומות לצורך תחזוקה מונעת.
מפעלים, בתי זיקוק ומכרות פועלים כיום בנצילות נמוכה, עד כדי 40% בלבד מהפוטנציאל. מעבר מפרקטיקות ייצור מסורתיות לשיטות מתקדמות – תעשייה 4.0 – עשויה לשנות את התמונה, כשהיא מכניסה דיגיטליזציה, אוטומציה, איסוף מידע רב מחיישנים והצלבה חכמה לשם קבלת החלטות אוטונומיות בזמן אמת. כל אלה יכולים לשפר בחדות את זמינותן של מכונות, להרחיק אדם ממוקדי סיכון במכרות, ולספק בקצבים גבוהים את הסחורה הנדרשת לתעשיות ולעולם כולו בעת הזו.
מחירי הנפט אולי שוב יתייצבו, אבל מעקב אחר מחיר החבית לבדה עשוי להטעות. העלות האמיתית של האנרגיה היא סיפור מורכב יותר – אבל הדרך להוזלה עשויה להיות קצרה משחשבנו.

רז רודיטי, מנכ״ל ומייסד שותף בחברת רייזור לאבס, צילום: ישראל פררה


