צורי דבוש, יו״ר קבוצת קליל "אף אחד כמעט ולא מדבר על הנכס שיכריע את עתידנו – עתיד הכלכלה בישראל"

ב־1992 תלה ג'יימס קרוויל, האסטרטג של ביל קלינטון, שלט במטה הבחירות: "זו הכלכלה, טמבל". מאז הפכו שלוש המילים האלה לכלל ברזל בכל דמוקרטיה מערבית. מנהיגים עולים ונופלים על חזונם הכלכלי ועל יכולתם להבטיח לאזרחים עתיד ולמדינה חוסן. במדינות המערב ראשי ממשלות קמין ונופלים על הכלכלה, מחירי דלק, דיור , עלות מוצרי צריכה ועוד.

בישראל הכלל הזה לא חל. במערכת הבחירות מדברים על הנהגה, ביטחון, גיוס ויוקר המחיה, אבל כמעט איש לא שואל מה יניע את הצמיחה בעשור הבא. השתיקה בולטת במיוחד בנושא אחד: התעשייה והייצור המקומי. העולם הופך מכפר גלובלי לגושים יריבים, למלחמות ולשיבושים בשרשראות האספקה. בעולם כזה יכולת ייצור היא לא סעיף תקציבי, אלא נכס גיאופוליטי ממדרגה ראשונה.

סין הבינה את זה ראשונה. לאורך ארבעה עשורים בנתה עוצמה תעשייתית שהפכה למנוף השפעה עולמי. המערב התעורר באיחור, אבל עכשיו הוא פועל בנחישות חסרת תקדים. ארצות הברית מזרימה עשרות מיליארדי דולרים דרך חוק השבבים, והאיחוד האירופי הציב יעד של 20% תעשייה מהתוצר. כולם מפנימים את מה שהסביר מנכ"ל אפל, טים קוק: ייצור מתקדם הוא לא סחורה זולה שמייבאים, אלא ריכוז של מיומנויות הנדסיות. כשהוא נעלם, כמעט אי אפשר לשחזר אותו.

ואצלנו? אנחנו ממשיכים לנמנם, שבויים בקסם של "אומת הסטארט־אפ". התרגלנו להמציא כאן ולייצר שם, ושכחנו שהחוסן האמיתי נבנה לאורך כל הדרך אל המוצר המוגמר. "חרבות ברזל" הציבה תמרור אזהרה בוהק. התלות בתחמושת מיובאת והימים שבהם משלוחים עוכבו הוכיחו שמדינה בלי יכולת ייצור עצמאית חשופה לסחיטה, גם מצד ידידיה.

ובמקום לטפח את התעשייה, המדינה דוחקת אותה החוצה. רגולציה מכבידה ועלויות אנרגיה גבוהות שוחקות את כדאיות הייצור. ההפרדה המלאכותית בין "הייטק זוהר" ל"לואו־טק" מרחיקה מהתעשייה כישרונות, כאילו ייצור להב טורבינה או מערכת יירוט דורש פחות תבונה מכתיבת תוכנת סייבר. בינתיים כוח האדם מזדקן בלי דור המשך, מפעלים עוברים לחו"ל ושטחי תעשייה הופכים לנדל"ן.

הפתרון מחייב תוכנית לאומית. בבסיסה צריך לעמוד גוף ממלכתי מתכלל, בדומה למערך הסייבר הלאומי, שיתייחס לייצור כנכס אסטרטגי. היא צריכה לכלול השקעה רצינית בחינוך הנדסי ותמריצים להטמעת בינה מלאכותית ואוטומציה במפעלים, כדי שנתחרה בחדשנות ולא במחיר. והיא צריכה להסיר את החסמים הרגולטוריים שהופכים את הייצור כאן למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אם הפוליטיקאים לא יתעוררו עכשיו, נגלה ברגע האמת שנשאר לנו מוח מבריק בלי ידיים שיבנו. בלי עצמאות ייצורית אין עצמאות ביטחונית, ובלי עצמאות ביטחונית אין ריבונות. זו כבר לא רק הכלכלה, טמבל. זו המדינה.

מאת: צורי דבוש, יו"ר חברת קליל