קרנות פנסיה מבטיחות ריבית שאינה קיימת

הסיבה לכך כפולה: ריבית השוק יורדת, ומנגנון הערבות ההדדית העומד בבסיס קרנות הפנסיה. קרנות הפנסיה החדשות נבדלות מהקרנות הוותיקות בכך שאינן מבטיחות פנסיה בגובה מסוים. בקרנות החדשות מה שאתה חוסך, זה מה שתקבל, נקודה. החיסרון הגדול של היעדר ההבטחה הוא שהחוסכים לפנסיה כלל אינם יודעים כיום מה יהיה גובה קצבת הפנסיה שיקבלו בעוד עשרות שנים. כמעט בוודאות ניתן לקבוע שהחוסכים יקבלו פנסיה נמוכה מכפי שהם מקווים: התקווה לקבל 70% מהשכר האחרון כגמלת פנסיה מופרכת. סביר יותר כי חוסכים כיום יקבלו קצבה חודשית בגובה 50% משכרם האחרון לכל היותר.

החיים בריבית אפס

הקשר בין המשבר באירופה לבין ישראל

היתרון הגדול של היעדר ההבטחה הוא שהקרנות לא מסתבכות עם הבטחות שאין להן כל דרך לקיימן בעתיד. עם זאת, היתרון הזה תקף רק לגבי החוסכים לפנסיה. ברגע שהחוסך מגיע לגיל פרישה ומבקש מהקרן להתחיל ולקבל את הקצבה החודשית, הקרן מחשבת את הקצבה המגיעה לו. החישוב מסתמך על הנחת ריבית קבועה - ריבית שוק של 4% (3.74% לאחר הפחתת דמי הניהול). כאן, בפעם הראשונה, קרנות הפנסיה מסתבכות עם הבטחה - שכלל לא בטוח שהן יכולות לעמוד בה.

הבטחת הריבית לגמלאים, שלפיה מחשבים את הקצבה החודשית, נקבעה על ידי המפקח על הביטוח במשרד האוצר. היא נקבעה ב-2003 במסגרת הרפורמה בפנסיה, והועמדה אז על ריבית שנתית ריאלית של 4%. אז, ב-2003, זאת היתה אכן ריבית השוק. כיום ריבית השוק היא 2.8% לכל היותר.

בפועל, קרנות הפנסיה - גם הוותיקות וגם החדשות - מבטיחות כיום לגמלאים שלהן ריבית שאינה קיימת. לא ניתן להשיג בשוק ההון את הריבית המובטחת. ההבטחה, עם זאת, שרירה וקיימת, והתוצאה היא שכל הגמלאים של קרנות הפנסיה מקבלים כיום קצבה שלא מגיעה להם, היא פשוט גבוהה מדי.

מי שמסבסדים עבורם את קצבת הפנסיה הם החוסכים (עמיתים פעילים) לפנסיה. הגמלאים מקבלים קצבה גבוהה מדי על חשבון צבירת גירעון בקרן הפנסיה. הגירעון נחלק על כל החברים בקרן, חוסכים וגמלאים גם יחד. בפועל, החוסכים צוברים גירעון כדי לממן את חגיגת הפנסיה של הגמלאים.

בקרנות החדשות, כאמור, יש עדיין מעט גמלאים, ולכן הגירעון שהם משיתים על הקרנות כמעט שלא מורגש. בעוד עשור מהיום, כשהיחס בין גמלאים לחוסכים ישתנה לטובת הראשונים, הגירעון יצטבר לסכום שכבר דורש תגובה - קיצוץ בפנסיה, גם בזו המשולמת בפועל לגמלאים הקיימים וגם בזו העתידית לחוסכים.

כיום התגובה מתמצת בעיקר בקרנות פנסיה קטנות - שם יסרבו לקבל חוסכים שנמצאים לקראת גיל פרישה, גם אם יופיעו בדלת עם חיסכון צבור של מיליון שקל ויותר. מבחינת הקרן, כל גמלאי כיום מביא אתו גירעון, ובקרנות קטנות, היכן שהגירעון בעל משקל רב יותר, זה משמעותי.

הפרדוקס של גמלאים עשירים שקרנות הפנסיה לא מוכנות לקלוט לא נמלט מעיניו של המפקח על הביטוח במשרד האוצר. הפיקוח בודק עתה אם חל שינוי ארוך טווח בריביות השוק, ואם הגיע הזמן להוריד את הריבית המובטחת לגמלאים.

כמובן, אפשר היה להימנע מהבדיקה המסובכת הזו לו היו קרנות הפנסיה החדשות מוותרות על הבטחה מראש של הריבית לגמלאים. כשם שלא מבטיחים דבר לחוסכים, אפשר היה גם לא להבטיח דבר לגמלאים. במקרה כזה לא היה נצבר כלל גירעון, מכיוון שריבית השוק ירדה, ולא צריך היה לפגוע בפנסיה המובטחת - כי מלכתחילה הפנסיה היתה צנועה יותר, משום שהיא לא היתה מתבססת על הבטחות שווא.

אלא שהפיקוח על הביטוח באוצר מתעקש על ההבטחה. בלא ההבטחה זו, החוסכים לפנסיה בקרנות החדשות לא היו יודעים דבר על הפנסיה המובטחת להם עד יום פרישתם לגמלאות. רק באותו היום היו מחשבים את הפנסיה המגיעה להם, בהתאם לריבית השוק.

חוסר ודאות לגבי קצבת הפנסיה הצפויה ממש עד לרגע האחרון הוא על גבול הבלתי נסבל. חוסכים מבוגרים הקרובים לגיל פרישה זקוקים לוודאות כלשהי לגבי גובה הפנסיה שלהם, והבטחת הריבית לצורך חישוב הפנסיה היא ודאות מינימלית.

אז אמנם את מחיר הוודאות הזו משלמים בעיקר החוסכים הצעירים יותר, שנאלצים להתחלק עם הגמלאים בגירעון שרק הגמלאים יצרו, אבל בדיוק מסיבה זו הוקמו קרנות הפנסיה הישראליות במבנה הייחודי של ערבות הדדית - כולם בקרן הפנסיה ערבים זה לזה. במקרה הספציפי שלנו, החוסכים הצעירים ערבים לגמלאים המבוגרים.

ערבות הדדית, כמו שלמדנו מקולות המחאה של קיץ 2011, היא בדיוק סוג הצדק החברתי שאזרחי ישראל מבקשים להשיג. וכן, לצדק חברתי יש מחיר.

פורסם לראשונה ב- TheMarker