מרכז מולד >> למה "צוק איתן" הוא כישלון אסטרטגי ידוע מראש ?

למה "צוק איתן" הוא כישלון אסטרטגי ידוע מראש • מאיזו שאלה מדינית מתחמק מחנה המרכז-שמאל כבר שנים • ומדוע "להיכנס בחמאס ובמקביל לדבר עם אבו-מאזן" היא סיסמה פשטנית שמתעלמת מהנתונים הבסיסיים ביותר של הסכסוך
 
1. דמי ניהול:

הכשלים האסטרטגיים של ראש הממשלה נתניהו נגלים בימים אלו לעין כל: מי שנכנס לתוך מבצע צבאי בלי מטרות מוגדרות, יתקשה מאוד לצאת ממנו. אבל בתוך האי-ודאות שאופפת את המו"מ המתנהל בקהיר, ברורה היטב עובדה אחת ויחידה: סבב הלחימה הבא נמצא כבר מעבר לפינה. גם הממשלה, אגב, לא טוענת אחרת. בעתיד הנראה לעין ייפלו שוב רקטות על יישובי הדרום והמרכז, מנהרות ייחפרו לתוך שטח ישראל, המשק ישותק לכמה שבועות, יתרופפו עוד יותר יחסי ישראל עם מדינות המערב וייתכנו, כמובן, גם מתקפות טרור מסוג חדש.

בסופו של דבר, אלה תוצאות סבב הלחימה האחרון: לא הגענו להסדר מול הפלסטינים, ומאידך לא הכנענו את עזה. את תוצאות הלחימה אפשר היה לחזות עוד בטרם החלה - הן נובעות במישרין מתפיסת העולם של נתניהו הקובעת כי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ניתן לפתור, אך בהחלט ניתן לנהל. ובכן, כך בדיוק נראה "ניהול סכסוך" - סבב אלימות רודף סבב אלימות. נתניהו כל-כך מושקע בתפיסת המציאות הזאת, עד כי הוא לא טורח אפילו לנמק את התלקחות האש העונתית שמכה באזרחי ישראל - כלומר, לענות על השאלה הבסיסית: מדוע החל חמאס לירות פתאום על ישראל? - ומכאן שהוא בוודאי לא מנסה או מסוגל למנוע את סבב האלימות התקופתי. מבחינתו, ככה עובד העולם: הם יורים עלינו, אנחנו יורים עליהם, הפסקה זמנית, וחוזר חלילה; אין סיבות, אין נסיבות ובעיקר - אין מוצא.

במהלך החודש האחרון למדנו כי תפיסת העולם הקודרת, הפאסיבית והתבוסתנית הזאת גובה מהציבור הישראלי מחירים גבוהים בהרבה משנתניהו היה רוצה שנחשוב. בנוסף, גישה זו לא רק מכתיבה את האופן שבו הוא מנהל מבצעים צבאיים, אלא גם את ההתנהלות שלו בין סבב לסבב, בזמן רגיעה. בשבוע שעבר פרסמנו מאמר מפורט המנתח את התנהלות נתניהו בחודשים האחרונים לאור תפיסת "ניהול הסכסוך" שבה הוא מחזיק. המאמר מסביר מדוע "צוק איתן" היה כישלון אסטרטגי ידוע מראש וכן מנמק למה צפויים לנו מבצעים זהים בשנים הקרובות, אם לא נבצע בהקדם שינוי כיוון אסטרטגי. ניתן לקרוא אותו כאן.
 
2. כשהתהליך הופך למטרה:

לא רק נתניהו מחויב בחשבון נפש, גם מחנה המרכז-שמאל צריך לשקול מחדש כמה מתפיסות היסוד שלו. יותר מעשור משווק המחנה את "תהליך השלום" כפתרון לבעיותינו במזרח התיכון. שיווק התהליך הפך מרכזי כל-כך, עד כי ההסדר עצמו - היעד של אותו מו"מ נכסף - נדחק לשוליים.

בגלל תפיסה זו הפסקנו לדבר על רצועת עזה. למה? כי כבר שנים אי-אפשר לנהל מולה תהליך שלום כמו שאנחנו רוצים. מכיוון שהתהליך הוא החשוב, כל דבר שלא עולה איתו בקנה אחד, פשוט מסולק מן המשוואה בלי למצוא לו פתרון. תוצר נוסף של התפיסה הזאת הוא הבלבול לגבי אבו-מאזן. בשבוע האחרונים מזכירים גורמים רבים את יו"ר הרשות הפלסטינית כמרכיב קריטי בפתרון הסבב הנוכחי - יש מי שמדברים על מעורבותו ההכרחית בניהול הרצועה, אחרים מדברים על הצורך לחזק את אחיזתו בגדה המערבית.

מובן שהיה טוב יותר לכולנו אילו אבו-מאזן שלט בכל השטחים הפלסטיניים, אלא שההתייחסות אליו כאל מושיע מבלבלת בין אמצעי למטרה. במלים אחרות, אבו-מאזן יכול להיות גורם חשוב באזור, אבל המטרה איננה לנהל איתו מגעים אלא להגיע להסדר ארוך טווח באזור - איתו או בלעדיו. גם אם עבאס ייעלם מחר, האינטרס הישראלי בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל יישאר ללא שינוי.

הכתרת אבו-מאזן כמשיח המיוחל של שוחרי ההסדר באה בדרך כלל במקום עיסוק בניסוח פתרון ארוך טווח מול עזה, ופוגעת במסר האסטרטגי העיקרי של המחנה. המטרה העליונה היא הגעה להסדר מדיני אחראי ובר-קיימא. אבו-מאזן יכול להיות לעזר בקידום אותו הסדר, אבל האתגר הוא לחשוב איך מגיעים להסדר כזה גם בלעדיו וגם במקומות שהוא אינו נמצא בהם.
 
3. שתי מדינות לעם אחד:

יש במחנה המרכז-שמאל מי שמדקלמים בשבועות האחרונים את הסיסמה הלוחמנית הבאה: להיכנס בחמאס, לעשות שלום עם אבו-מאזן. זהו רעיון נוח, שבעיקר נשמע טוב. הגישה הזאת נשענת על תפיסה מוצדקת מאוד וארוכת שנים ולפיה יש לעשות כל שביכולתנו כדי להחליש את הקיצונים ולחזק את המתונים. אלא שבהקשר הזה מוטב שניזהר בדרישות שלנו.
ברור שמבחינה אסטרטגית עדיף לחזק את המתונים ולהחליש את הקיצונים, אבל במקרה של "צוק איתן", האם באמת אפשר להפריד בין הקבוצות? במשך שנים הרגלנו את עצמנו לחשוב שעזה והגדה הן שתי ישויות נפרדות לחלוטין. מאז 2006 לגדה ולרצועה יש הנהגה שונה, ולכן נוח לנו לחשוב כי מדובר בשני גופים נבדלים לגמרי - אבל זה אינו המצב.

בסופו של דבר, מדובר ביישות אחת: עם אחד, זהות לאומית אחת, שפה אחת, תרבות אחת וקשרי משפחה רבים. כבכל חברה, גם החברה הפלסטינית מורכבת מקבוצות אידאולוגיות שונות. אבל עלינו להבין כי קיימים יחסי גומלין בין הקבוצות הללו, ולפיכך כל פעולה כלפי חלק אחד של החברה הפלסטינית תשפיע בהכרח גם על החלק השני.

אם אנחנו מנהלים מבצע צבאי נגד הרצועה, שבו נהרגים מאות אזרחים פלסטינים, אין זה סביר להניח כי הפעולה הזאת תחזק את הקשרים שלנו עם הצד השני. ייתכן ואפילו ההפך הוא הנכון: פעולה אגרסיבית כל-כך מול עזה בעצמה מחלישה את המתונים. חשוב לזכור כי לפעולה הצבאית יש השלכות משמעותיות לא רק על חמאס, אלא גם על אותו אבו-מאזן שאיתו אנחנו אמורים לדבר בזמן שאנחנו תוקפים בעזה. מה שקורה לרוב הוא שמהלומה צבאית על הקיצונים דווקא מחזקת אותם ומחלישה את המתונים, מאחר שאלה האחרונים מצטיירים כנרפים אל מול התעוזה, האומץ וההקרבה של המיליטנטים. "להיכנס בעזה" ובמקביל "לדבר עם אבו-מאזן" נשמעת כמו נוסחה הגיונית, אבל היא מתעלמת מגורם מרכזי - החברה הממשית שמסתתרת מאחורי המשפט הפשטני הזה.
 
 
 
מיכאל מנקין
מנכ”ל מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה





הנתונים, המידע, הדעות והתחזיות המתפרסמות באתר זה מסופקים כשרות לגולשים. אין לראות בהם המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הצעה או  או שיווק השקעות או ייעוץ השקעות ב: קרנות נאמנות, תעודות סל, קופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות או כל נייר ערך אחר או נדל"ן– בין באופן כללי ובין בהתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל קורא – לרכישה ו/או ביצוע השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול בו שינויי שוק ושינויים אחרים. כמו כן עלולות להתגלות סטיות בין התחזיות המובאות בסקירה זו לתוצאות בפועל. לכותב עשוי להיות עניין אישי במאמר זה, לרבות החזקה ו/או ביצוע עסקה עבור עצמו ו/או עבור אחרים בניירות ערך ו/או במוצרים פיננסיים אחרים הנזכרים במסמך זה. הכותב עשוי להימצא בניגוד עניניים. פאנדר אינה מתחייבת להודיע לקוראים בדרך כלשהי על שינויים כאמור, מראש או בדיעבד. פאנדר לא תהיה אחראית בכל צורה שהיא לנזק או הפסד שיגרמו משימוש במאמר/ראיון זה, אם יגרמו, ואינה מתחייבת כי שימוש במידע זה עשוי ליצור רווחים בידי המשתמש.