המחיר לצרכן לא עלה אבל בגלל תעריפי המים הגבוהים לחקלאים, האזרחים משלם בעקיפין את המחיר

לכאורה המחיר לצרכן לא עלה אבל בגלל תעריפי המים הגבוהים לחקלאים, האזרחים משלם בעקיפין את המחיר.

קוכמן אומר כי עם כל הכבוד לכך שהצרכן בישראל לא ספג את מחיר הבצורת של 2014 יש להזכיר כי תעריפי המים הכפילו את עצמם מאז שנות ה-90.

אכן, בזכות מפעלי ההתפלה שקמו לאחר שנים של משבר במשק המים אין יותר מחסור במים בישראל אבל המחיר לחקלאים ממשיך לעלות בצורה קיצונית ובלתי הוגנת והשליש את עצמו ב- 20 שנה.

העליה בתעריפי המים משפיעה כמובן על כלל אזרחי המדינה שכן הדבר מייקר את עלות היצור של התצרוכת החקלאית ובמקרים רבים הופך אותה ללא כדאית. כל זה היה יכול להיחסך אלמלא הורתה בשנת 2013 רשות המים למפעלי ההתפלה להפסיק לייצר לאלתר כ- 140 מיליון קוב, החלטה שבגינה נאלצה המדינה לשלם פיצוי של כ- 120-140 מיליון שקל למפעלי ההתפלה.

רשות המים לא שעתה להפצרות החקלאים למכור להם את המים האלה מעבר למכסות שלהם במחיר הוגן, דבר שהיה מסייע מצד אחד לחקלאים אך היה גם מצמצם את הפיצויים שהמדינה נאלצה לשלם למפעלי ההתפלה בגין התחייבות שנעשתה להם.

רשות המים לא קיבלה את ההצעה ודרשה שהחקלאים יתחייבו לקנות את כל כמות המים ואף יתנו לכך ערבויות. מאחר שהחקלאים לא יכלו להעמיד ערבוית על כל הכמות ולא היו מסוגלים לעמוד במחיר המים המופקע, ויתרה הרשות על ההצעה והפחיתה את כושר היצור.

באיחוד החקלאי קובלים גם על כך שחקלאים משלמים כ- 1.5 ש"ח לקוב מי קולחין במקום שישלמו להם על כך שהם מטהרים אותם. לולא החקלאים, המים האלה היו עוברים תהליך טיהור יקר לפני שפיכתם לים. ישראל היא שיאנית בשימוש במי קולחין ומגיעה למעל 80% מהקולחין שחוזרים לחקלאות. לולא החקלאים, עלות פינוי הקולחין לאזרחים הייתה יקרה מאוד, שכן לא ניתן לשפוך לים מי ביוב.

המשמעות היא יקור מחירים, עליה ביבוא של מוצרים מחו"ל ופגיעה בפרנסה של חקלאים ובתעשיה הנגזרת מהחקלאות. דוגמא לכך הוא המחיר של יצור החלב שכן יותר זול לייצר בארץ מאשר לייבא מחו"ל, אם מחירי המים היו דומים למה שמשלם החקלאי לחו"ל זאת מעבר לתמיכות הישירות שהחקלאים באירופה מקבלים.