מיהו ילד על פי חוק הדיור הציבורי?

שאלה עקרונית שנוגעת לדיירי הדיור הציבורי הגיעה לאחרונה לפתחו של בית המשפט: מיהו ילד על פי חוק הדיור הציבורי? 

השאלה התעוררה לאור הטבה שמקנה חוק זה לתושבי אזורי עדיפות לאומית שמתגוררים בדיור הציבורי: הנחה מוגדלת לצורך רכישת דירת מגוריהם. לפי תנאי ההטבה, הורה המתגורר עם ילדו האחד, זכאי להנחה מוגדלת בגובה של 55% ממחיר הדירה. ואולם, החוק לא קובע מפורשות אם גם מגורים עם ילד בגיר, אחרי גיל צבא, מזכים את ההורה בהנחה.

אישה חד הורית תושבת שדרות, המתגוררת עם בנה בן ה-28 בדירת 'עמיגור', ביקשה לרכוש את דירתה, תוך ניצול זכאותה למענק בגובה 55%. בחברת 'עמיגור' סירבו לבקשתה למענק מוגדל בטענה שבנה הינו בגיר, ועל כן אין הוא נחשב יותר ילד על פי הגדרות החוק.

בעמיגור ביססו את הסירוב על הנחיות משרד הבינוי והשיכון, הקובעות שהמונח "ילד" בחוק הדיור הציבורי זהה להגדרתו בחוק הביטוח הלאומי, ולפיו מי שכבר מלאו לו 20 לא ייחשב לילד.בצר לה, פנתה הדיירת לעו"ד גיא בית-און, אשר הגיש בשמה עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע. בעתירתו טען עו"ד בית-און, כי לפי הפרשנות הנכונה, המונח "ילד" בחוק הדיור הציבורי אינו מוגבל לטווח גילאים כזה או אחר. 

בפסק-דין תקדימי, קיבל כבוד השופט אליהו ביתן את עמדתו של עו"ד בית-און וקבע: "הטענה כאילו חוק הדיור הציבורי מגדיר 'ילד' כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי היא טענה משוללת יסוד". 

תושבת שדרות, המתגוררת מזה שנים עם בנה בן ה-28 בדירה השייכת לחברת הדיור הציבורי, עמיגור, החליטה לרכוש את הדירה מידי עמיגור, בהתאם לתנאים שקובע חוק הדיור הציבורי. 

לפי החוק, דיירי דיור ציבורי שגרים באזורי עדיפות לאומית, דוגמת שדרות, זכאים להנחה מוגדלת בבואם לרכוש את דירת מגוריהם. החוק מקנה מספר סוגים של הנחות, שמכונות "מענק". כך, מי שמתגוררים בדירה לבדם זכאים למענק בסיסי בגובה של 25% ממחיר הדירה, מי שמתגוררים עם בן-זוגם זכאים למענק של 45%, ואילו דייר שמתגורר עם ילד אחד שלו, זכאי למענק בגובה 55%.  מאחר שהיא מתגוררת בדירה עם בנה, סברה הדיירת שהיא זכאית למענק בגובה 55%. 

למגינת ליבה, כאשר פנתה לחברת עמיגור, נאמר לה שהיא זכאית למענק הבסיסי בלבד, כאילו התגוררה בדירה לבדה. עמיגור נימקה את עמדתה באמצעות הנחיות משרד הבינוי והשיכון. לפי הנחיות אלה, יש לפרש את המונח "ילד" בחוק הדיור הציבורי לפי ההגדרה הניתנת למונח זה בחוק הביטוח הלאומי. הגדרה זו קובעת ש"ילד" הוא רק מי שטרם מלאו לו 18 שנה, או לחלופין מי שטרם מלאו לו 20 שנה ולומד במוסד חינוכי על-יסודי או נמצא במסגרת קדם-צבאית. לאור זאת,  טענה עמיגור, מי שמתגורר עם ילד שגילו למעלה מ-20, דוגמת הדיירת, אינו זכאי להנחה המקסימלית לצורך רכישת דירה. 

הדיירת לא השלימה עם רוע הגזירה ופנתה לעו"ד בית-און, שהגיש בשמה עתירה לבית-המשפט נגד עמיגור ומשרד הבינוי והשיכון. בעתירה טען עו"ד בית-און, שמשרד הבינוי והשיכון חרג מסמכותו כאשר קבע בהנחיותיו פרשנות למונח "ילד" בחוק הדיור הציבורי. 

עוד טען עו"ד בית-און בעתירה: "הפירוש הנכון למונח 'ילד' בהקשר לענייננו אינו מוגבל בגיל. לפיכך, החלטת עמיגור הרואה בדיירת כזכאית המתגוררת לבדה בדירה הינה שגויה". 

כבוד השופט אליהו ביתן, מבית-המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע, שדן בעתירה קיבל את עמדתו של עו"ד בית-און. 

בפסק-דינו קבע כבוד השופט ביתן שההגדרה שניתנה למונח 'ילד' בהנחיות משרד הבינוי והשיכון אינה הפרשנות הלשונית או הטבעית של הביטוי. לדבריו:"הגדרת 'ילד' בהנחיות האמורות אינה בגדר פרשנות החוק, אלא היא בבחינת בריה חדשה, המוסיפה הגדרה שלא קיימת בחוק, ובעצם משנה אותו".

עוד קבע כב' השופט ביתן, שרשות מנהלית כמו משרד הבינוי והשיכון אינה מוסמכת לסייג או להגביל את לשון החוק באמצעות הנחיות שהיא מוציאה, אלא רק באמצעות תקנות, שמחייבות אישור של וועדת הכלכלה של הכנסת. "התקנות קובעות נורמה משפטית, ואילו ההנחיות לא מגיעות לדרגה זו. במקרה זה אין לפנינו דין מחייב, אלא הנחיות המיועדות, כשמן, להנחות את הרשות בהפעלת שיקול דעת", קבע השופט ביתן.  

בהמשך לכך קבע כבוד השופט ביתן, כי חברת 'עמיגור' ומשרד הבינוי והשיכון לא היו רשאים לפעול לפי ההנחה, שמשמעות המונח "ילד" בחוק הדיור הציבורי היא לפי הגדרתו בחוק הביטוח הלאומי. 

נוסף על כך, קבע השופט שלמרות השיהוי הניכר בהגשת העתירה, יש מקום לדון בה, לאור רגישות העניין ונגיעתו לציבור הרחב. 

לאור כל זאת, פסק כבוד השופט ביתן, כי על משרד הבינוי והשיכון להפעיל מחדש את שיקול דעתו בעניין גובה המענק שהדיירת זכאית לו. הוא הורה למשרד למסור לדיירת את החלטתו בתוך שישה חודשים. נוסף על כך, חייב השופט את עמיגור ואת משרד השיכון  לשאת בהוצאות המשפט של הדיירת, בסך 12,000 שקלים.