טור דעה >> האם תאגיד יכול לשקר?

יחסים בינינו לתאגידים המושתתים על אמון. מה הבסיס לאמון הזה, והאם בימינו האמון. הסיפור של ענבל אור, פיקנטי, ומאוד ססגוני וצבעוני. מלא התרחשויות יש סביב העניין, ויש גם כעס על התנהלות הגברת מחד, וצער על הרוכשים שכפי הנראה יאבדו חלק ניכר אם לא את כל השקעתם בחברת הגברת.

אבל, בשולי הפרשה יש עניין נוסף שצריך לשים אליו לב. כאן אני מסייג את הדברים בלכאורה, ועל-פי פרסומים בתקשורת.מאחורי ענבל אור עמדה שורהשלמה של עובדים שסיפרו סיפורים ללקוחות שפשוט לא היו נכונים.
אני לא מדבר על דברים שבדיעבד התברר שלא היו נכונים, אלא על דברים שבאותו זמן היו רחוקים מהמציאות, שהיו פשוט שקר מוחלט. הוצגו מצגים כאילו התקבלו אישורים, או שהאישורים קרובים מאוד להתקבל, בעוד שמצב הדבריםהיה רחוק מהמציאות, שלא לומר שקרים בוטים. דוגמאות לא חסר. הסיפורים האחרונים מגיעים מחברות הסלולר. שמבטיחים ללקוחות הבטחות שונות ומשונות, הכל על-פה – בעיקר מוצרים בחינם לגמרי, ללא עלות, ומחתימים את הלקוח, המאמין, על מסמך בחתימה אלקטורנית, מבלי שהלקוח רואה על מה הוא חתם.

הכל מושתת על אמון

בואו נתחיל ונאמר שיש היבטים אפורים. יש פרסומים של קבלנים, שהחוק חייב אותם לציין שזה להמחשה בלבד, ולאחר מכן גם חייב לציין הבדלים בין ההדמיה לבין המציאות. יש חוקים שמחייבים יצרני מזון לדייק בפרסום – למשל בכל הקשור לתחליפי חלב. חוק הפוטושטפהישראלי הוא עוד דוגמא. גם דיני ניירות ערך מחייבים תאגידים לשקיפות ולגילוי נאות, ומטילים סנקציות פליליות בנושא. אנשי שוק ההון, וקרנות הנאמנות מכירים כללים לגבי פרסום של קרנות נאמנות. יש עוד המון דוגמאות, רובן

מדברות על דברים שהם עדין בתחום החוקי, אולם נדרשו הבהרות. וכאשר יש כשל שוק או בענייני בריאות הציבוא, או כאשר יש אינטרס מובהק ומובנה של התאגיד, יש הבהרות של חוקים ספציפיים בעניין.

כל זה טוב ויפה. אבל מה קורה כשאנשי התאגיד מתחילים לשקר. אני סברתי בעבר שתאגיד לא יכול לשקר, שכן התאגיד מונע על-ידי אנשים, ולא יתכן מצב שבו מנהלים יבקשו/יחייבו עובדים לשקר, או שיבקשו מהם למכור מוצרים או לספר ללקוחת דבריםשעתידים להתגלות כלא נכונים.

למה אנחנו מאמינים לתאגידים?

הסיבה שלאורה אנחנו חותמים בחתימה אלקטרונית מבלי לקרוא מסמכים שמחתימים אותנו. הסיבה שקל לנו להאמין למי שמגיע מטעם חברה, מגיעה מההנחה הבסיסית שתאגיד לא משקר. ההיגיון הבסיסי שעומד בבסיס ההנחה הזו הוא שבני אדם לא

ששים לשקר. שקר מעורר אי נוחות בנו כבני אדם. חלקנו יהיה מוכן לעשות זאת אם זה יקדם אותנו איכשהו – קידום בעסקים, בעבודה או כשיש לנו משהו להרוויח מזה. זה אומר שאם מדובר בעסק שלנו, או בנושא שבו יש לנו הרבה מה להרוויח, אז

אולי נשקר. וגם זה לא תמיד, שכן רוב האנשים לא משקרים. זה לא מתאים, לא נוח וגורר אי נוחות.

אבל לשקר בשביל מישהו אחר? בשביל מקום העבודה שלנו?

אם התפקיד שלנו כעובדים שם אותנו במצב בו אנחנו נאלצים לומר חצאי אמיתות או שקרים, הדבר מעורר אי נוחות. לאור זאת הסיכוי שעובדים שנמצאים במצב בו הם נאלצים לשקר במקום העבודה שלהם ימשיכו בהתנהגות זו, למרות אי הנוחות,

היא אם התאגיד ידע לפצות אותם בהתאם. כלומר כגודל השקרים כך גודל התגמול, לאור זאת עובדים שנאלצים "למכור סיפורים" ללקוחות הם פשוט יקרים יותר, יקרים מאוד, ולכן עצם השקר לא ממש משתלם לתאגיד שכן הוא מקוזז על-ידי העלות המוגברת של העובדים.

אפשרות נוספת היא, שכאשר מדובר בשקרים שנאלצים העובדים לספר, ועל אחת כמה וכמה במעשים הגובלים בפלילים, בכל מקרה כשמדובר במעשים שאם היו נודעים לציבור הם עלולים להזיק מאוד לתאגיד ואולי אף באופן אישי למנהלים העומדים בראשו )והיום האינטרנט מציע שלל כלים זמינים מאוד בעלי תפוצה נרחבת כמעט ללא מאמץ – רמי לוי, ארומה אלה רק שתי דוגמאות לארגונים שעמדו מול פרסומים שהגיעו מעובדים שלהם ושזכו לתפוצה רחבה מאוד(. סיטואציה כזו, מעמידה את המנהלים ואת התאגיד בחשיפה מאוד גבוהה לעובדים, כלומרהיכולת שלך לפטר עובד כזה נעלמת. אתה בתור מנהל הופך להיות "שבוי" של עובד, או קבוצת עובדים שיכולה להזיק מאוד לתאגיד, וזה לגמרי תלוי ברצונה (מן הסתם הרצון עולה ככל שהקשר של העובד לתאגיד קטן, כלומר במקרה של פיטורים).

מתי בכל זאת תאגיד ישקר?

בהסתמך על ההיגיון הזה, הרי שמצב כזה אפשרי (כפי שהוכיחו שערוריות חשבונאיות כדוגמת ,Enron, Worldcom, Tyco Waste Management וכיו"ב) כאשר מדובר בעובדים בכירים )שהשכר שלהם מאוד גבוה) ושהנאמנות שלהם לארגון מאוד

גבוהה עד שהיא יוצרת כמעט זהות אינטרסים בין העובד לארגון) בין אם בשל מעמד, ותק, תוכנית תגמול מבוססת אופציות או סיבות אחרות).

אבל יש הבדל עצום בין מצב בו סמנכ"ל הכספים, החשב ורואה החשבון של החברה דיווחו דיווחים כוזבים בדוחות הכספיים, לבין מצב שבו קבוצה שלמה של עובדים – אנשי מכירות בנקודות המכירה של הארגון, כולם מספרים שקרים ללקוחות. תצורה כזו של שקר, פשוט לא חשבתי שהיא אפשרית או הגיונית.

איך התאגידים עוקפים את מעגל השקר? ובכל זאת – משקרים העובדים. 

אנשי המכירות משקרים. מסתבר שאנשי מכירות, המונעים על-ידי תגמולי מכירות מצד אחד, ולחץ מהמנהלים מצד שני, מוכנים למכור ללקוחות סיפורים שהם יודעים שאינם נכונים. מוכנים להצהיר על היתרים שלא קיימים, להתחייב על כך שהמוצר הוא ללא עלות, בעוד שהם יודעים שיש בגינו חיובים. איך ארגונים עוקפים את הכשל של השקר? מסתבר שזה די פשוט. מבחינת המנהלים אין שקר בארגון. אף אחד לא משקרים, ואם מדי פעם יש עובד שיש טענה כלפיו, אפשר לטעון שזה עובד ש"הגדיל ראש", "תפס יזמה", קצת "הגדיל ראש", אבל שבכל מקרה מדובר ביזמה מקומית, נקודתית שתטופל בהתאם (על-ידי פיטורי העובד לאלתר), או שבמקרים בהם מדובר בעובד שפוטר – הטענה מתחדדת ל"עובד ממורמר", "מונע מרצון לנקום בארגון", מדובר בסכסוך בין העובד לתאגיד, והפרסום הזה שקרי ונועד להלך אימים על הנהלת הארגון למטרות סחיטה והטבת מצבו של העובד.