פסגות >> מלחמת הסחר עדיין איתנו

 

 

40 שניות. זה מה שלקח לקונור מקרגור להשאיר את יריבו דונלד סרוני שותת דם על רצפת הזירה בוגאס לפני מספר שעות. זה גם בערך הזמן שלקח למשקיעים להבין שהסכם הסחר בין ארה"ב לסין שנחתם ביום רביעי שעבר אינו מביא שום בשורה משמעותית חוץ מהציפייה להמשך השיחות בין שני הצדדים בבחודשים הבאים. לכן, בטרם נרד לפרטי ההסכם והמשמעויות שלו ניתן לומר כבר בבירור שהמנצחים הגדולים מההסכם הם קודם כל השווקים שקיבלו מה שרצו ועשויים להמשיך ליהנות מפרצי אופטימיות לקראת סבב השיחות הבא, טראמפ שהביא הסכם שעל הנייר נראה טוב ודחה את השיחות על הנושאים הבעייתיים עד לאחר הבחירות והסינים שקיבלו בסופו של דבר הסכם שתפור לתנאים המוקדמים שלהם ולא מחייב אותם למעשה בשום דבר. מה שנקרא: Win-Win-Win.

 

אז איפה קבור הכלב? כמעט בכל מקום לאורך 94 העמודים שמכיל ההסכם (שאינו נחשב אגב הסכם סחר רשמי ומחייב שכן הסכם כזה היה מצריך אישור של הקונגרס ולא רק חתימה של טראמפ). ראשית, ההסכם כולל שלושה חלקים מרכזיים: חלק שמתייחס לסחר בין המדינות, חלק שמתייחס לנושאי קניין רוחני וחלק שמתייחס לסקטור הפיננסי. באופן לא מפתיע, בכל הנוגע לנושא הקניין הרוחני אין בהסכם שום בשורה כאשר שני הצדדים מכירים בחשיבות נושא השמירה על הקניין הרוחני והעתקת/העברת טכנולוגיות בשיטות לא כשרות אבל לא מתחייבים לעשות שום דבר בנושא. מכיוון שבמקרה של סין הישות שמכירה בחשיבות הנושא היא גם זו שהתוותה את המדיניות של העתקת טכנולוגיות קשה לראות כיצד הנושא הזה נפתר מתישהו. גם בכל הנוגע לסקטור הפיננסי אין משהו חדש בהסכם חוץ מזה שסין מתחייבת ברוב טובה לאפשר לגופים פיננסיים אמריקאים לממן את בועת האשראי שלה על ידי רכישה של חוב בעייתי מגופים פיננסיים סיניים.

 

כל זה מותיר אותנו עם החלק הנוגע ליחסי הסחר בין המדינות, חלק שבו הפער בין הרצוי למצוי שובר שיאים חדשים. לפי ההסכם סין מצהירה כי תגדיל תוך שנתיים את היקף היבוא שלה מארה"ב ב-200 מיליארד דולר, ביחס להיקף שנרשם ב-2017. הצהרה זו בעייתית משתי סיבות: הראשונה היא שההתייחסות ל-2017 נועדה לנטרל את השפעת המכסים שהוטלו ע"י שתי המדינות אבל מכסים אלו לא מבוטלים לפי ההסכם אלא נותרים כפי שהם. שנית, הסיכוי שסין תצליח להגדיל את היבוא שלה מארה"ב כמעט פי 2 תוך שנתיים נראה קטן יותר מהסיכוי שטראמפ יפסיק לצייץ ציוצי טפיחה עצמית על השכם בכל פעם שהשוק שובר שיא חדש. כך לדוגמא, סין שמייבאת כיום מוצרי אנרגיה מארה"ב (נפט, גז טבעי מונזל, מוצרים מזוקקים ופחם) בשווי של כ-9 מיליארד דולר אמורה להגדיל את היקף היבוא ל-42.9 מיליארד  דולר עד סוף 2021 וזה כאשר הממשל לא צפוי להקטין או לבטל את המכס שיש כיום על יבוא נפט (5%) ו/או על יבוא גז טבעי (25%). לפי התוכנית הזו ותחת ההנחה שהביקוש לאנרגיה בסין לא צפוי לקפוץ באופן פלאי, סין אמורה מרצונה הטבעי לזנוח את החוזים שלה עם ידידותיה הטבעיות כמו רוסיה (שרק לפני חודש הפעילה את צינור הגז הענק מסיביר לסין) ולרכוש מוצרי אנרגיה יקרים יותר מהאמריקאים. באופן דומה, סין אמורה לפי ההסכם להגדיל את רכישות מוצרי החקלאות (בעיקר חזירים וסויה) מארה"ב מ-19 מיליארד דולר ב-2017 ל-38.5 מיליארד דולר ב-2021, וזה לאחר שהשקיעה עשרות מיליארדי דולרים בשנים האחרונות בברזיל כדי להשיג חוזים טובים יותר ליבוא סחורות חקלאיות מדרום אמריקה.

 

בשורה התחתונה, התרחיש הסביר הוא שסין לא תעמוד במספרים שנקבעו בהסכם אבל עד שזה יתברר כבר נהיה עמוק בקמפיין הבחירות של טראמפ וזה יאפשר לו להציג שוב את מדיניות המו"מ הקשוח שלו, מה שישרת אותו פוליטית. התרחיש הפחות סביר הוא שסין תעשה את כל המאמצים לעמוד במספרים אלו, מה שיבוא על חשבון יצרניות אחרות ויפגע בהן. בתרחיש זה הנפגעות העיקריות הן רוסיה, ברזיל והתעשייה באירופה (בעיקר רכב ותעופה).