הכנס השנתי ה-9 לתכנון ולבניה של משרד אגמון ושות

משרד עורכי הדין אגמון ושות', רוזנברג הכהן ושות' ארחו בהובלתו של עו"ד איל מאמו, שותף ומנהל של מחלקת נדל״ן תכנון ובנייה במשרד, את בכירי תחום התכנון והבנייה בישראל הן בגופים הציבוריים בישראל, והן בגופים הפרטיים. 

עוה"ד איל מאמו אמר בפתיחת הכנס: "קשה להגיד שענף התכנון והבנייה נפגע בקורונה, ההיפך, זו הייתה תקופה עמוסה ואינטנסיבית. אנחנו נפתח את הכנס עם דגש על הסביבה. המשרד שלנו מעצים ומתגבר את הפעילות שלו בענייני הסביבה והאנרגיות המתחדשות. מדינתנו הקטנה חייבת לחדד את הכלים ולעבור לתכנון הדוק וצפוף יותר, המנצל פחות את הסביבה."   

המושב הראשון של הכנס עסק בנושא: "אנרגיות מתחדשות – מגמות, מדיניות ביזור החשמל והפן התכנוני". את המושב הנחתה עו"ד טל ברקת ממשרד אגמון והדיון בו עסק בהחלטת הממשלה 465 המגדירה בין היתר עמידה ביעד של שימוש באנרגיות מתחדשות בשיעור של 30% מסך כל צריכת החשמל בשנת 2030.

גב' דורית הוכנר, מנהלת אגף בכיר, תכנון פיזי, משרד האנרגיה: "בהמשך להחלטה מאוקטובר 2020, הסעיף הראשון קבע לקיים שיח משותף של מנכלים במשרדי הממשלה כדי לעמוד באתגרים וההזדמנויות, במסגרת היתרונות והחסרונות שקיימים פה בארץ. בסופו של דבר מתוך מיפוי הפוטנציאל, מופו החסמים ומתוך זה נקבעו צעדי מדיניות. החסמים מקשים מאוד להגיע ליעד הנ"ל. כיום אנו מתמקדים בשלושה נושאים עיקריים: ראשית, קידום תכניות פיתוח הרשת עם רשות החשמל בכדי לתת מענה לביזור הרשת. שנית, אגירת אנרגיה, שיכולה לייעל את השימוש ברשת. בעוד כחודשיים תהיה טיוטה של מסמך מדיניות תכנונית לקידום אגירה. לבסוף אנו בונים מפת דרכים ובודקים מה קיים בפועל ואילו תכניות מאושרות כבר, מה הפוטנציאל של דו שימוש בקרקע ומה הפערים והחלופות להגעה של 30% אנרגיות מתחדשות". 

אסף אילת, יו"ר רשות החשמל לשעבר: "ישראל מגיעה למרוץ האנרגיה עם כמה נקודות תורפה. ראשית, אנחנו אי אנרגטי ולא מקושרים לאזורים אחרים וזה מאוד מגביל מבחינת אמינות האספקה. שנית, המשק הישראלי גדל ובהתאם גדלה צריכת החשמל בצורה משמעותית ולכן צריך להגדיל ייצור אנרגיות מתחדשות. השימוש רק בשמש הוא בעייתי מאוד. אף אחד אחר בעולם לא ניסה לעשות שימוש בכל כך הרבה אנרגיה סולארית. מדינות שיש להם 98% אנרגיות מתחדשות כמו צ'ילה זה בגלל שיש להן נהרות וזה משהו יציב. להתבסס על כל כך הרבה שמש זה קשה בגלל כמה אתגרים: יש אתגר הנדסי, ויש אתגר של אגירה אנרגיה - גם כאן אף אחד בעולם לא ניסה לעשות שימוש בכמויות כאלה גדולות של אגירה כמו שאנחנו מבקשים לקדם. אני בעד - אבל יש פה אתגר הנדסי עצום. אתגר לא פחות גדול הוא הקרקע - להעביר קו מתח חדש להולכה זה דבר כמעט בלתי אפשרי במצב של היום עם צבא, ובדואים וקרינה. אנחנו מאוד רחוקים ממנגנונים יעילים שיאפשרו את היעדים. כדי להגיע לזה צריך עבודה ממשלתית שתכנס את זה. יש המון אנשים בממשלה שאוהבים אנרגיות מתחדשות אבל אין גורם שמתכלל את הכל בממשלה. יפתיע אותי אם נגיע ל-30% אנרגיה מתחדשת".

עוד הוסיף ואמר: "אתגר הקצאת הקרקע הוא הדבר הכי נורא שנתקלנו בו: יש שתי שיטות – שיטה אחת שהמדינה תעשה מכרז והשיטה השניה שיבוא שמאי ויגיד לך כמה הוא צריך. המדינה לא יכולה לקיים מספר גדול של מכרזים. השיטה השנייה שהיא טובה לדו שימושים כוללת הערכות יזם ושמאי מרמ"י. אבל נוצר מצב בעייתי ששמאי רמ"י לוקח בתחילת פרויקט את הרווחים שהוא מעריך שיהיו. לא יכול להיות ששותף יהיה שותף רק ברווחים. השיטה הזו פוגעת ביזמות ובוודאות והיא בלתי סבירה. הפתרון הוא לעשות הרבה מכרזי דימונה. הפתרון שני הוא מחיר אחיד לקרקע." 

מר תומר גוטהלף, מתכנן מוז דרום במנהל התכנון: "צריך לחייב בתים פרטיים להציב פאנלים סולאריים. יש אבולוציה בתחום הזה של הסולארי. בהתחלה לפני כשני עשורים הפאנלים התחילו ברפתות שונות, והמשיכו בשדות סולאריים וכיום העידן הזה בדרך להסתיים מכיוון שהמכרזים הגדולים בתחום לא ימשיכו לעוד הרבה זמן כי אין קרקע. הארץ קטנה והמופע של פאנלים סולאריים יסתיים. אנחנו 9 מיליון פה ונהיה 16 מיליון עוד רגע. המקום מאוד צפוף ואנחנו צריכים להשאיר שטחים פתוחים. הסיסמה היא עולים על הגגות. ואני לא מדבר רק על כיוון וולנטרי. הנורמה צריכה להיות בבתים פרטיים. צריך לחייב בחובה פאנל סולארי על הגג. המדיניות הנכונה היא לעבור למצב של מי שיש לו צמוד קרקע צריך סולארי על הגג. זה מתערב בקניין, אבל בעבר דוד בן גוריון החליט לחייב להציב דוד שמש על בתים עד 9 קומות וזה עובד ונפוץ ויש משק שלם סביב העניין הזה".

עו"ד מיכאל מקייה, שותף במחלקת האנרגיה ומתמחה ברגולציה של משק החשמל. בעבר, יועמ"ש רשות החשמל: "הרעיון של 30% הוא פורץ דרך והזדמנות אדירה, אך בשביל לעמוד בו צריך 140 אלף דונם של קרקע או שטח. בעבר העריכו גורמי הממשלה כי יש לצורך העניין 40 אלף דונם פנויים, כאשר לפני כשמונה חודשים המועצה הארצית עדכנה כי מדובר במחצית מכך. המדינה לא באמת יודעת איך להגיע ל-30% בשנת 2030, ולכן יש פה גם הזדמנות עסקית, עבור היצרנים הפרטיים - לכל מי שיביא פתרון יצירתי בשטח או בדו שימוש. כל מי שיהיה מסוגל להביא רעיונות חדשים ויראה דרך בעלות שפויה שתאפשר הטמעה של אנרגיה מתחדשת או חיסכון של אנרגיה בשטח המבונה, יתקבל בברכה על ידי כל רשויות המדינה. זה יפתור שתי בעיות: בעיית השטח וההיקפים של להגיע ל-30%. זה לא רק אוטוסטרדות של קווים שצריך להקים כדי להביא חשמל מהדרום לצפון – זו גם בעיה סביבתית. לבנות קווי מתח מבחינה אקלימית זה לא אופטימלי – צורך הרבה אנרגיה. גם הקמה של מתקנים הסולאריים. כל ענף התכנון והבנייה צריך לחשוב איך הוא מתכנן את הפרויקטים שלו. איך מייעלים את הקמת הפרויקטים והופכים ליותר חסכוניים באנרגיה ואולי גם איך מקבלים סיוע מהמדינה כדי לחסוך בעלויות."

יקי נוימן, מנכ"ל קבוצת דוראל משאבי אנרגיה מתחדשת: "מסכים בתפיסה שמדינת ישראל רחוקה מלהגיע ליעד ה-30%. לנו היזמים חסר גורם אחד שמתכלל את כל המשרדים. מתקן סולארי הוא מתקן עדין מאוד שקל מאוד להסיר אותו ולהחליף אותו. כשמסתכלים קדימה הוא פתרון טוב ודינאמי. כ-9 אגורות זו העלות של שדה סולארי, מתקן שכולל אגירה התעריפים דומים. העלות האלטרנטיבית לגגות פרטיים היא 48 אגורות. אם עוברים לפורמט של דו שימוש – אנחנו נשלם יותר לחברת החשמל. יוקר המחיה יטפס. לגבי הדרייב של השוק, בישראל פועלת רגולציה מאוד הדוקה, והמדינה צריכה לשחרר. מי שמניע את הגלגלים בארה"ב למשל הם התעשייה עצמה. השוק מאפשר מסחר חופשי בין יזמים לבין צרכנים. אגירת אנרגיה, דיברנו על איך להשתמש ברשתות. צריך להגדיל את המתקנים הסולאריים והאגרו וולטאיים. בואו נקח את הגידולים החקלאיים שכבר מגודרים ולא יושבים בערוצים סביבתיים ונשים שם שילוב של אנרגיה וחקלאות. זה פשוט מתעכב כי משרד החקלאות רוצה לוודא שלא רוצים לגנוב סוסים. צריך גורם אחד שיודע לעשות את כל הקולות, אולי במשרד ראש הממשלה. בשנים האחרונות, הכל עומד במדינה."

המושב השני בכנס כלל שיחה בין עו"ד איל מאמו לבין דלית זילבר, מנכ"לית מנהל התכנון. להלן עיקרי הדברים של דלית זילבר:

"המועצה הארצית העבירה החלטה חשובה מאוד, תמ"א 10/ד/10/2 זו הייתה אחת מההחלטות שמשנה את כל משטר הפוטו-וולטואיים והיא מאפשרת הקמת מתקנים פוטו-וולטואיים על מאגרים, שטחים כלואים של מחלפים, מטמנות ועוד. התכנית הזו גם מאפשרת הקמה של מתקני אגירת חשמל בתכניות שמאושרות. זוהי בשורה גדולה ותאפשר עוד מקום שאפשר לשים מתקן פוטו-וולטאי. כל פוטו-וולטאי שצריך לשים על הקרקע, צריך הולכה. פה במרכז אין בעיה, אבל בדרום שינוע בקווי הולכה היא פגיעה קריטית בסביבה. האירוע הכי מאתגר הוא האגרו-וולטאי. משרד החקלאות לא מאפשר לנו להתקדם עם זה, זה יכול להיות השינוי הכי הגדול שיאפשר לנו לא לרדת לנגב הדרומי."

בהמשך, עבר איל מאמו לשוחח על תשתיות, בייחוד בנושא תחבורה, בכל אירועי התכנון שסובבים אותנו כמו המטרו. עו"ד מאמו שאל את דלית זילבר: "האם לא התעוררנו מאוחר מדי? המדינה תקועה."

דלית זילבר: "יש משבר ביצוע חמור בתחום התשתיות. גם בהיבט של יחידות הדיור שאישרנו יש משבר עצום בתחום התשתיות. צריך לתת כסף וחייבים לבצע. נושא הביוב למשל לא מקבל מענה אופטימלי לייצר פתרונות ביוב. ובטח כאשר מדברים על תחבורה, ותחבורה ציבורית. אנחנו יודעים לאשר גם באיכות וגם במהירות. אבל צריכים את התכנון. מה שמגיע אלינו, אנחנו מאשרים. רק תביאו תכניות. התכניות יאושרו, התחייבנו ואנחנו עומדים בלוחות זמנים. כל שנשאר זה לבנות ולהעביר את חוק המטרו. כמו כן, עירוב שימושים, לשם אנחנו הולכים. בעבודה שעשינו היום במסגרת בחינת התשתיות במטרופולין תל אביב ראינו שהעיר לא עומדת בסטנדרט. הבעיה העיקרית בארץ היא בתשתיות המטרופולוניות. הכל צריך לבוא עם עירוב שימושים ותכנון הרבה יותר נכון. ההתחדשות העירונית והאינטנסיביות שלה לא יוכלו לקרות אם לא תהיה תכנית מטרו סדורה ותחבורה ציבורית."

עוד הוסיפה ואמרה על תמ"א 38: "ברור לנו שמבחינה תכנונית היא לא טובה, אנחנו נפגוש את השרה ונעבוד על כך. יש אלטרנטיבה נכונה מעבר לחלופה של תמ"א 38 והיא נותנת משהו חדשני הכוללת תכנית והיתר. מה שצריך לעשות הוא התחדשות עירונית, לא של תמ"א 38, אלא חידוש של העיר. דיברנו על צמיחה מ- 9 מיליון אזרחים ל-16 מיליון. צריך להבין שמטרו כשסביבו יש תמ"א 38 זה לא יעיל, צריך התחדשות עירונית הרבה יותר אינטנסיבית שנותנת אלטרנטיבה אמיתית."

המושב השלישי בכנס עסק בנושא: "תכנון בעידן משבר האקלים ואיכות הסביבה". את המושב הנחה עו"ד אריה נייגר, יועץ משפטי להתאחדות התעשיינים והמכון הישראלי לאנרגיה וסביבה והוא פתח בשאלת עתידו של מפרץ חיפה.

שלמה כץ, מנהל מחוז חיפה, המשרד להגנת הסביבה והוביל בין היתר סגירת מיכל האמוניה במפרץ חיפה: "במציאות היומיומית כל חזון מוביל חזית. לחיפה יש הגירה שלילית והיה לה את כל הפוטנציאל הכלכלי להיות מובילה אך היא נותרה מאחור. לתעשייה הכימית והפטרוכימית יש מרכיב הכרחי. התעשיות הללו נמצאים באמצע מטרופולין חיפה וזה מונע רצף. התעשייה הזאת מפריעה לכל התפתחות המטרופולין. מתוך הנתונים של ועידת המנכלים כשבדקו מה מעכב אנשים מלגור בחיפה או לעבוד בה, הרוב ענו שזו התעשייה הכימית וזיהום האוויר. גם דוח מקינזי בדק מה התמורה הכלכלית לסגירת התעשייה הפטרוכימית ומצאו שכדאי שהמדינה תסגור את התעשייה בעשור הקרוב. מה שצריך לעשות זה לקחת את הממצאים של ועדת המנכלים ולקבע אותה כהחלטת ממשלה."

יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה: "אני לא מסכים עם שלמה. אני חושב שבישראל יש תחזית ובלאגן. אין פה שום תכנית רצינית. גם דוח ועדת המנכלים כשאני בודק אותו ביחס למדינות אחרות – לא רציני. הניסיון שלנו אומר ששיקום אזורי תעשייה יהיה טוב רק אם תהיה התערבות המגזר הפרטי. להקים תעשייה חדשה, ותשתיות חדשות – לאור הבירוקרטיה הקיימת בישראל, זה כמעט בלתי אפשרי. לכן, אני אומר לטובת חיפה ולטובת ישראל, ברגע שנחליט לשדרג את התעשייה והשלטונות עושים זאת, אנחנו נשדרג תשתיות קיימות ונתאימן לעידן המודרני. אז יהיה טוב לציבור הן בהיבט מקומות תעסוקה והן בהיבט הסביבה. אם נשתמש בדלק מהאיכות הטובה ביותר ונפיק בנזין למשק הישראלי, זה עדיף על ייבוא מכל מיני בתי זיקוק מטורקיה. זה גם טוב לנו מבחינת חוק אוויר נקי – השלטון יוכל לבקר את זה בצורה האופטימלית ביותר, מאשר בייבוא שאין יכולת לבקר. ברגע שנכנסת תעשייה פרטית שמבוקרת על ידי בנקים פרטיים וגופים מוסדיים זה יוצר מצב אופטימלי. אני חושב שטוב תעשה המדינה אם תשדרג את התעשייה במפרץ."

בהמשך, שאל עו"ד נייגר על הפחתת הפליטות, על הרגולציה המדוברת ועל האפשרות שתעשיית האנרגיה כפי שאנו מכירים אותה תיעלם. 

יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה: "אם נפתח את הדוח האחרון של ה-OECD, אתה תראה שישראל מקוטלגת עם מס פחמן כמדינה הגבוהה ביותר ביחס לכל שאר המדינות. אתה לוקח את מסי הפחמן ולא מייעד אותם למקומות הנכונים. דוח טכני של האיחוד האירופי מלמד שכדי להגיע לשיעורי אנרגיה מתחדשת – צריך לאזן בין הידרו, סולארי ורוח וצריך מערכת שונה כדי להגיע ליעדים. התעשייה הישראלית, עובדת על בסיס רווח והפסד."

עמית: "מדינת חוף מדברית כמו ישראל עתידה לסבול בצורה משמעותית מהאקלים. ההיערכות של מדינת ישראל היא בעייתית בראש ובראשונה בהקשר התקציבי. הסיפור האקלימי דורש תכלול של כל המשרדים – אנרגיה, חקלאות, תשתיות כי הסיפור הוא של כלל המדינה. אם אתה שואל איך אני רואה את זה – בעולם ובארה"ב מקימים מנהלת לטיפול באקלים. המשרד להגנת הסביבה הוא זה שצריך לקבוע את המדיניות. משרד להגנת הסביבה לא יכול לעשות את זה, צריך שמשרד ראש הממשלה יכווין. ההיערכות צריכה להיות רחבה ומשמעותית. זה סיפור של בטחון לאומי, של הקיום האנושי. ההיערכות פה צריכה להיות לאומית ותקציבית. כמו כן, הדרך למסות פחמן צריכה להיות בהיבטים של מיסוי פרוגרסיבי – אוכלוסיות חלשות נפגעות יותר ממפגעי הסביבה. תושבי נהריה מתאוששים בצורה איטית וקשה יותר מהצפת הגעתון מאשר תושבי תל אביב." 

מושב רביעי בכנס עסק בנושא: "נדל"ן ותכנון בישראל ובפריפריה". את הפאנל הנחתה יעל דראל ואלה עיקרי הדברים:

ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "שוק הדיור הוא מורכב ויש שני שחקנים מרכזיים בו שהם השלטון המרכזי והשלטון המקומי. לאורך השנים אמרנו את זה בהרבה הזדמנויות – השלטון המקומי, גם הוא שלטון ויש לו אינטרסים מסוימים שהוא מגן עליהם. לנו השלטון המרכזי קשה לעיתים להבין אותם, וכאשר מתמודדים עם סוגיה כה קשה כמו עליית מחירי דיור, חייבים לעבוד כולנו בשיתוף פעולה. בתקופתו של כחלון היה משרד שריכז תחתיו לא מעט גורמים ומשרדים שעוסקים בשוק הדיור. היום זה פחת. אני לא אוהב דריסה של השלטון המקומי אבל מצד שני, אני רוצה להבין מה גרם לכך ששלטון מקומי עוצר היתרי בנייה. עם כל ההבנה של השלטון המקומי, אי אפשר לנקוט בצעדים של שבירת כלים. המדינה היא מדינה של כולם."

ליאת שוחת, ראש עיריית אור יהודה, התייחסה להסכמי הגג: "הוצאנו מכתב של כל ראשי הערים שחתמו על הסכמי גג לעצור את ההתקדמות של המדינה. לא יכול להיות שאנחנו חותמים על הסכמים שכל צד צריך למלא את חלקו והמדינה לוקחת צעד אחורה. אם אין לנו את התקציבים של המדינה אין לנו יכולת לעמוד ביעדים. ההסכם עם אור יהודה, אם יש משהו שעשיתי טוב זה ללמוד מטעויות של קולגות קודמות שלי. ההסכם באור יהודה מתבסס על אגרות והיטלי פיתוח– הכסף נמצא אצלי. אני עשיתי מהלך חשוב, התנאי שלי היה שמוסיפים תכנית לפיתוח אזור תעסוקה ופנאי בדרום העיר. למרות כל הביקורות שהיו על כחלון, לפחות אור יהודה מוקירה לו."

מודר יונס, ראש מועצת ערערה ויו"ר הועד הארצי של ראש הרשויות המקומיות הערביות בישראל: "אנחנו רחוקים מהמושגים האלה (של הסכמי הגג), כי אנחנו במצב של פיגור בתכנון של 30-40 שנה. אין ספק שיש שינוי במידה מסוימת בתפיסה של הממשל וגם של החברה הערבית, אבל התכנון היה מעל ולא הבנה של השטח, של החברה. שמעתי במודיעין על צפיפות 5.4, בערערה מבקשים צפיפות של 12. אני לא יודע אם יש לי יכולת לקלוט אנשים כמו במודיעין. בכפר ערערה, יש חוסר בקרקע וישנה צפיפות. לכן, מתחילים לשקול גם התחדשות עירונית, מתחילים לחשוב כיצד לפתור את הבעיות. אני גם חושב שיש צורך בשינוי תפיסה".

ראול סרוגו, נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ: אני כבר תקופה אומר שבענף הבנייה והתשתית יש אנרכיה מוחלטת. אין גוף מתכלל, אין סנכרון ואין מישהו שמאשר הכל. במצב הזה נוצרת חוסר ודאות מוחלטת. במקום לעלות מ-55 אלף התחלות בנייה ל-70 אלף ב-2020, ירדנו. המצב הוא הרבה יותר חמור ממה שחושבים. משבר הדיור עכשיו הוא כלום, אנחנו הולכים לגדול בקצב של מיליון תושבים כל 5 שנים. ב-2050 עוד 30 שנים נהיה 18 מיליון תושבים. בממוצע אנחנו צריכים לבנות 100 אלף דירת בשנה. היום אנחנו בונים 50 אלף בלבד, צריכים להגיע לעוד 20 אלף בשנה כדי להדביק את הקצב. מה שלא בנינו 20 שנה צריכים לבנות ב-30 שנה. באווירה והמשטר הנוכחים, אי אפשר. כללי המשחק חייבים להשתנות פה. גם במערכת היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. תכנונית תמ"א 38 פותרת נושא נקודתי ולא מרחבי ומערכתי. אין ספק שהחלופה שהובילה אותה דלית זילבר היא חלופה טובה יותר. עם זאת, קיבלו החלטה שמעבירים את זה עם חוק התכנון, והוסיפו הרבה סעיפים שיקח הרבה שנים לאשר אותם. יש כרגע ואקום. החלופה טובה אבל תנו לתמ"א לעבוד בינתיים".

יונתן כהן ליטאנט, מתכנן מחוז צפון, מינהל התכנון: פונה למודר – מעולם לא פניתם אליי כדי להבין אם יש שינוי בתכנון. אנחנו משרתים 56 רשויות מחוז צפון ומסתכלים קדימה עם תכניות אסטרטגיות ארוכות טווח. יש פערים כמובן וצריך לשנות, אבל זה לא נכון שאין שינוי חשיבתי. תלמדו את העובדות ואת הנתונים. אנחנו מחוז צפון, כל פעם שמעתי שאין היתכנות כלכלית להתחדשות עירונית. החלטנו לעשות משהו לבד, הכנו כלי עבודה בחצי השנה האחרונה שהפך להיות מאוד יעיל – MRI עירוני. הכלי יודע לנתח ולאתר במדויק את המתחמים שצריכים להתחדשות עירונית. כעת יש למעלה מ-50 תוכניות להתחדשות עירונית שמאושרות. כל זה נעשה מתוך ראייה אסטרטגית כדי להכפיל גודל של עיר. אני שמח לומר שהמדינה בשנה האחרונה לקחה את עצמה בידיים והתכניות האלה מתמקדות בתוך הערים, מתוך הסתכלות פנימה. בערים כמו נהריה וטבריה יש תמ"א 38, יש התחדשות עירונית בטבריה של יזמים פרטיים. אם המדינה מקדמת על חשבונה תוכניות אסטרטגיות להתחדשות עירונית, אני חושבת שגם היזמות הפרטית יכולה לקדם כאלה".

ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "תמ"א 38 זו לא התחדשות עירונית, זו מקסימום התחדשות בניינית. משרדי הממשלה רוצים אותה כי היא נותנת עוד יחידות דיור. צריך למצוא פתרונות חלופיים, יש כאלה וצריך לקדם אותם. תזכיר 128 לא צריך לקחת יותר מחצי שנה בכנסת. זה הכל שאלה של רצון. הערה שלישית – אני באמת חושב שצריך לחשוב מחוץ לקופסה, אנחנו בבעיה של צפיפות שצריך לפתור. יהיה זה לא ריאלי לדרוש שכל ראשי הרשויות יתפרקו מסמכויותיהם ויישאר רק גוף אחד שירכז וינהל את הכל – זה לא יקרה, מה שכן יקרה, זה שיתופי פעולה הכרחיים."

מושב אחרון עסק בנושא של "התחדשות עירונית לאן?". המושב התנהל כשיח בין עו"ד ישי איצקוביץ, שותף במשרד אגמון לבין מר אלעזר במברגר, מנהל הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית. עיקרי הדברים של במברגר:

"אנחנו בימים מאוד מיוחדים. תקופה חדשה. פעם ראשונה שכל התוכניות שמדברים עליהם תקופה ארוכה מתכנסים לתכנית מרכזית אחת. אנחנו רוצים לראות התחדשות עירונית בהיקפים גדולים בכל רחבי ישראל. אבל, התובנה היא שהתחדשות עירונית תגיע למקום נכון כשנפסיק להגיע לטקסי הריסה. מצד אחד, זה אירוע מרגש וחוויתי. עוצמה של התחדשות עירונית. אבל אם הדבר נחגג, זה רק מחדד את העובדה שזה אירוע יוצא דופן. בחזון שלי זה צריך להיות אירוע שבשגרה. בעיני הסכר הזה ייפרץ כשאנשים יבינו שבנייה חדשה היא כמו עוד בנייה בשכונות חדשות. זה יקרה כאשר התחדשות עירונית תקבל את כל התמיכה בהסדרים החוקיים והכלכליים של בנייה כמו שכונה חדשה. המטרה שלנו היא לראות סוף סוף את הדבר הזה מתגבש."

באשר למקרים שבהם יש היעדר תכנון כלכלי בהקשר לקרקע משלימה: 

במברגר: "עוד בטרם הקמת הממשלה, העברנו במק"י חוק שאומר שאנחנו נשווק קרקעות משלימות והרשות להתחדשות עירונית תקבל את ההכנסות משיווקי הקרקעות. במאות מיליוני השקלים האלה נוכל להפעיל תהליך תחרותי בין יזמים וקבלנים ולתת לזוכים השלמה לכדאיות כלכלית. פעם ראשונה שממשלת ישראל מעמידה לנו כלי בתקצוב מאוד משמעותי כדי להביא פרויקטים כאלה לכדאיות כלכלית. כרגע יש פיילוט בחמישה ערים."

באשר להיעדר ודאות תכנונית בין השלטון המרכזי לשלטון המוניצפלי

במברגר: "בחזון הייתי רוצה שזה יתנהג כמו שכונה חדשה. בשכונה חדשה זה ברור מאליו, ממשלת ישראל רואה את עצמה אחראית על התשתיות. מדינת ישראל מפסידה שווי קרקע במיליארדי שקלים כל שנה ומממנת את השכונות החדשות. האסימון הזה עוד לא נפל אבל הוא נפל השבוע. מתגבשת ההבנה שאנחנו נקבל קופה משמעותית בין אם זה מכספי הקרן או תקצוב, שתאפשר לנו לחתום על הסכמי מסגרת, כמו הסכמי הגג – מול רשויות מקומיות. כך נוכל לתמוך בכל ראשי הרשויות. כשנותנים לראשי רשויות את הפתרונות זה יתורגם בהיתרי בנייה. כסף יתמרץ אותם והוצאת היתרי הבנייה רק תלך ותעלה."