רקע
חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 ("חוק ניירות ערך") ותקנות ניירות ערך (אופן הצעת ניירות ערך לציבור), התשס"ז- 2007 ("תקנות אופן הצעה לציבור") מסדירים את האופן שבו יכולים תאגידים להציע ניירות ערך לציבור. עד לאחרונה, רוב ההצעות לציבור נעשו בדרך של הצעה אחידה הפונה לכלל הציבור ונעשית בדרך של מכרז ("הצעה אחידה"). בשנה האחרונה נעשה שימוש הולך וגובר בשיטת ההצעה הלא אחידה בתשקיפי הצעה לראשונה לציבור (IPO). שיטה זו, שהיא השיטה הרווחת בארה"ב ובמדינות מפותחות אחרות, מקנה לחברה ולחתמים שיקול דעת בבחירת המשקיעים שירכשו ניירות ערך בהנפקה ובהחלטה על הכמות שתקצה החברה לכל אחד מהם (בדרך של בניית ספר "book building"). ההצעה בדרך זו מופנית למשקיעים מוסדיים, כהגדרתם בתקנות אופן הצעה לציבור ובהתאם לתנאים נוספים המפורטים בתקנות.
אגב השימוש ההולך וגובר במתכונת של הצעה לא אחידה התעוררו סוגיות שונות בקשר לשיווק ולתמחור ההנפקה ולהתנהלות הנדרשת מהגורמים המפוקחים, מהחברות ומהחתמים, במסגרת ההצעה לציבור. מרבית הסוגיות רלוונטיות גם ביחס להליך של הצעה אחידה, והן התעוררו ביתר שאת כעת, אגב התרחבות השימוש בהצעה הלא אחידה, בשים לב לכך שבשיטה זו המחיר הסופי בהנפקה נקבע שלא במסגרת מכרז אלא בהתדיינות בין החברה והחתמים לבין המשקיעים המוסדיים. לצורך בחינת סוגיות אלה ביצע סגל הרשות ביקורת רוחב בהיבטים שונים הנוגעים לתהליך ההצעה הלא אחידה, שכללה מפגשים ודיונים עם משקיעים מוסדיים, עם יועצים ועם חתמים, קבלת מידע באשר למדגם הנפקות שביצעו תאגידים בשנת 2020 ובראשית 2021, וניתוחו ("הביקורת"). עמדה זו עוסקת בחלק מהיבטים אלו ובעיקרה רלוונטית הן ביחס להצעה לא אחידה והן ביחס להצעה אחידה.