בג”צ הביטקויין - רועי ויפעת הרוויחו מיליונים בביטקויין הבנק לא רצה להפקיד את הכסף, מה החליט בג"צ ?

ביום 22.1.2023, דחה בית המשפט העליון (כבוד השופטים עמית, גרוסקופף ושטיין) ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 51757-08-18 מיום 22.2.21 שניתן ע"י כב' השופטת ל' ביבי, שבו נקבע כי סירובו של בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק") לאפשר לרועי ויפעת ערב (להלן: "התובעים") להפקיד בחשבונם כספים שמקורם במסחר בביטקוין, אינו סביר.

ביום 22.2.2021 קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת התובעים נגד בנק מרכנתיל דיסקונט שעסקה, כאמור, בסירוב הבנק לאפשר להם להפקיד בחשבונם כספים שמקורם במסחר בביטקוין. 

התובעים, שהיו בעלי חשבון קיים בבנק, נתקלו בסירוב עיקש של הבנק להעברת כספים, שמקורם במכירת מטבעות ביטקויין בסך של כשני מיליון ש"ח, מחשבון שמנהלת חברת B2C בבנק דיסקונט בישראל לחשבונם הפרטי בבנק, בטענה שמדובר בפעילות הנוגדת את מדיניות הבנק ומשטר איסור הלבנת ההון החל על הבנק. 

בהמשך לבקשת הבנק בית המשפט ביקש את עמדת הרגולטורים הרלבנטיים לנושא שבמחלוקת לאור משמעויות רוחביות ועקרוניות שיתכנו לסוגיה. היועץ המשפטי לממשלה הגיש עמדה שגובשה על בסיס מסקנות והמלצות צוות בינמשרדי שהוקם והורכב מנציגי משרד המשפטים (ייעוץ וחקיקה), בנק ישראל, הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, רשות המיסים ורשות שוק ההון. העמדה התייחסה לנושא העקרוני ולא ניתנה התייחסות לעובדות והטענות הספציפיות במקרה זה. 

בעמדה שהוגשה נסקרה המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית וצוינו הצעדים שעל תאגיד בנקאי לנקוט כחלק מניהול הסיכונים. בשלב ראשון זיהוי והערכת הסיכון הגלום בפעילות ובשלב שני נקיטה בצעדים להפחתת הסיכון. בהקשר זה צוין כי גישה המבוססת סיכון אין משמעה הנחיה גורפת למוסד הפיננסי להימנע מלבצע עסקאות. עוד הובהר כי ככל שעסקינן בפעילות מול גופים שאינם מצויים תחת אסדרה רגלוטורית או שהאסדרה בעניינם אינה מספקת, הרי שקיים סיכון מובנה בפעילותם ולכן נדרשת בקרה מוגברת מצד המוסדות הפיננסיים. ביחס לפעילות בנכסים וירטואלים צוין כי הזירה הבנקאית רואה בפעילות זו כפעילות בסיכון גבוה וכי גם בנק ישראל דירג את הפעילות כפעילות בסיכון בינוני גבוה, והיא גם דורגה בסיכון בינוני בהערכת הסיכונים הלאומית. כמו כן צוין כי במועד הגשת העמדה טרם הושלמה התקנת צו איסור הלבנת הון לנותני שירות בנכס פיננסי וכי עם השלמתו ניתן יהיה להצביע על צמצום של רמת הסיכון בתחום זה. 

בהתאם לאמור, גיבש הצוות הבינמשרדי (למעט נציגי בנק ישראל) רשימת נסיבות מפחיתות סיכון (דגלים לבנים) בהתקיימן, כולן או חלקן, על המערכת הבנקאית תוטל החובה לנהל את הסיכון ולשקול, לגופו של עניין, האם לאפשר ללקוחות פרטיים (בלבד) פעילות שמקורה בנכסים וירטואליים או לא. כמו כן הודגש כי הרשימה אינה ממצה ויתכנו נסיבות נוספות שיקבע לגביהן כי הן מפחיתות סיכון בהתאם לשיקול דעת של כל בנק והנסיבות הרלוונטיות, אך שבמקרים שאינם בגדר אלה שלרשימה הבנק יהיה רשאי לסרב לתת שירות וסירובו לא יחשב כבלתי סביר.

לצד עמדת היועץ המשפטי לממשלה הועברה גם עמדת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שלעמדתה במצב העובדתי בעת ההיא, שבו טרם ניתנו רישיונות לנותני שירות בנכסים וירטואלים, טרם הותקן צו איסור הלבנת הון וטרם הוחל פיקוח על פעילותם, וגם האסדרה בעולם היא בשלב התחלתי – אין לחייב את התאגידים הבנקאיים לתת שירותים לנכסים וירטואליים בשל הסיכון הגבוה בכך, גם כאשר מדובר בלקוחות יחידים. בנק ישראל הציג מתווה אחר לפיו, בכל הנוגע ללקוחות יחידים, תאגיד בנקאי הנמנה על חמשת הבנקים הגדולים, יבצע הערכת סיכון בהתחשב במספר נסיבות מפחיתות סיכון ובהתאם לה יקבע מדיניות לגבי פעילות של רכישת נכסים וירטואליים או קבלת כספים תמורת מכירתם, המבוצעת בחשבונות של לקוחות קמעוניים המנוהלים באותו הבנק. בנק ישראל הדגיש כי על בסיס הערכת סיכון שיבצע תאגיד בנקאי יהיה רשאי התאגיד לקבוע "תאבון סיכון אפס" – סירוב גורף למתן שירותים, ובלבד שהערכת הסיכון והמדיניות הוצגו לפיקוח על הבנקים והוא לא הודיע על התנגדותו למדיניות.

בפסק דינו בית המשפט המחוזי בחן את המתח שבין חובת הבנק למתן שירות בנקאי ללקוח לבין חובות שהוטלו עליו במסגרת היותו תאגיד בנקאי במסגרת המאבק בהלבנת הון. בית המשפט קבע כי מדיניות גורפת ואחידה אשר אינה מבוססת על בחינה קונקרטית, מקימה חשש להעדר סבירות מפאת העדר בחינה והתאמה פרטנית ואף הוסיף וקבע כי מדיניות אחידה שתוצאתה מניעת מתן שירות מלכתחילה מעלה חשש כפול להעדר סבירות. בית המשפט המחוזי הביע דעתו כי יש לקבוע מדיניות המביאה לידי ביטוי את קשת אפשרויות הפעילות במטבעות דיגיטליים, ממדרגת את הסיכון הכרוך ומתאימה את צעדי הקטנת הסיכון בהתאמה לסיכון הקונקרטי. 

עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי בנסיבות שהנתבע מנהל את הסיכונים הכרוכים בפעילותה של B2C  שהם על פניו גדולים יותר מחשבונו של התובעים ומשעה שהכספים שהתובעים ביקשו להעביר עברו כבר ניטור שמפעיל בנק דיסקונט על B2C לא ניתן לקבל את טענותיו של הבנק על כך שלא יכול לנהל את הסיכונים הכרוכים בחשבון התובעים. 

בהתאם לאמור לעיל, בית המשפט קיבל את התביעה באופן שכפוף להצגת מסמכים מתבקשים באשר להוכחת מקור הכספים, הבנק לא ימנע מהתובעים להעביר את הכספים לחשבונם הפרטי. 

כאמור, בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגיש הבנק על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט לא דן לגופן של הטענות, שכן קבע כי מדובר בערעור שהפך תיאורטי מאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בוצע הלכה למעשה, ובנק ישראל פרסם את האסדרה בנושא ניהול סיכונים הכרובים במתן שירותים הקשורים לנכסים וירטואליים. 

יחד עם זאת, בית המשפט העליון העיר בקצרה על כך שעולות ספקות ביחס לקביעות המשפטיות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי באשר לדרך בה היה על הבנק להתנהל, לנוכח מדיניות הבנק באותה התקופה ולנוכח החשש של הבנק לסיכון בכל הקשור למסחר במטבעות וירטואליים. עוד הועלתה שאלה ביחס למשקל שניתן לעמדות הרגולטור והיועץ המשפטי לממשלה בפסק הדין, ולהשלכות הרוחב שיתכנו לפסק הדין בשל הרגישות הכרוכה בחשיפת הבנקים להליכיים משפטיים אפשריים, תוך בחינת האיזון העדין שנדרש בין חובתו של בנק לתת שירות בהתאם לסעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, לבין הדינים של איסור הלבנת הון בישראל ובמדינות אחרות וחובות ניהול הסיכונים שעל הבנקים לעמוד בהם, שאלות שכאמור נותרו פתוחות.