Image by jorono, Tumisu and 127071 from Pixabay
עמי גינזבורג
26/01/2024
איראן היא מעצמה צבאית אזורית. היא מחמשת בנשק רב את כוחותיה הפזורים במזרח התיכון, ומממנת את פעילותם. אבל בשביל לבנות כוח צבאי דרוש כוח כלכלי. וכאן, על אף עתודות הנפט העצומות שלה, כבר קשה מאוד לראות בה מעצמה. עם תוצר לנפש של כ-4,300 דולר בשנה איראן נמצאת רק במקום ה-120 בעולם. אחרי ויאטנאם, מיקרונזיה, קייפ ורדה וסמואה.
מדוע זה כך? איך הפכה מדינה שהיתה בעבר מהמתקדמות והמודרניות במזרח התיכון, שאוכלוסייתה משכילה, ויש לה עתודות נפט עצומות למפגרת יחסית מבחינה כלכלית? שאלה טובה. בטורים הבאים אנסה לסקור את כלכלת איראן מהיבטים שונים בניסיון להבין דרך מספרים ונתונים מה מתרחש אצלה בחזית הכלכלית ומדוע היא נותרה מאחור.
זה היקף התוצר המקומי גולמי (תמ"ג) המוערך של איראן לשנת 2023. גידול פעוט של כ-0.5% לעומת 2022. לשם השוואה, התוצר של ישראל ל-2023 נאמד ב-431 מיליארד דולר. וזה כשמספר התושבים בישראל הוא כעשירית ממספרם באיראן.
למעשה בעשור החולף התמ"ג של איראן נמצא במגמת התכווצות. ב-2014 עמד התמ"ג של איראן על 460 מיליארד דולר. שלוש שנים לאחר מכן הוא הגיע לשיא של 486 מיליארד דולר. אבל ב-2018 חלה תפנית חדה, שנבעה בעיקר מהנסיגה של ארה"ב מהסכם הגרעין וחידוש הסנקציות הכלכליות והמסחריות מצידה ומצד חלק ממדינות המערב.
בתוך שנה אחת צלל התמ"ג של איראן ב-33% ל-329 מיליארד דולר. זו המחשה נהדרת עד כמה גדולה התלות של איראן ביצוא נפט. אובדן השווקים במערב הוביל להתכווצות דרמטית בהכנסות המדינה. איראן המשיכה למכור נפט למדינות באסיה, אבל היקף התפוקה שלה פחת במידה ניכרת. המדינה שהפיקה כ-4 מיליון חביות נפט ביום ב-2016 (וכ-6 מיליון חביות ביום בשנות ה-70' לפני ההפיכה האיסלאמית) הפיקה ב-2019 רק כ-2.2 מיליון חביות ביום.
ב-2020 ירדה אל מתחת ל-2 מיליון חביות ליום בעקבות הירידה בביקוש שכפתה מגפת הקורונה. באותה שנה גם צלל התוצר של איראן ל-240 מיליארד דולר בלבד – צניחה של 51% לעומת 2017.
בשלוש השנים האחרונות כלכלת איראן התאוששה מעט, גם בשל העלייה במחיר הנפט וגם בשל הידוק הקשרים שלה עם סין ורוסיה. אבל רמת התמ"ג הנוכחית עדיין נמוכה ב-15% מזו של 2017. את הפער הזה מתקשה הממשלה האיראנית למלא. היא מנסה לעשות זאת בעיקר בדרך הקלה-אך-מסוכנת – הדפסת כסף. מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.
זהו קצב האינפלציה השנתי הממוצע שנמדד ב-7 החודשים האחרונים באיראן. וזה עוד טוב כי במחצית הראשונה של 23' קצב האינפלציה היה גבוה מ-50%.
קצב אינפלציה של כ-40% בשנה מאפיין את איראן לאורך 5 השנים האחרונות. רק ב-2020 - שנת הקורונה – הוא ירד ל-20%, ומיד שב וקפץ חזרה.
האינפלציה באיראן נובעת במידה רבה מפעולות המשטר ששולט בחלקים גדולים של הכלכלה. בתור שכזה המשטר קובע מחירים של מוצרים רבים. ההתייקרויות נובעות בחלקן מסיבות חיצוניות, כמו התייקרות חמרי הגלם לאחר הקורונה, אבל בעיקר מסיבות פנימיות. המשטר האיראני פשוט מדפיס כסף בלא הפסקה כדי לממן שירותים חברתיים, ולסבסד מזון שמחירו התייקר מאוד.
לאינפלציה באיראן יש גם סיבות גיאופוליטיות רבות. בשנים הראשונות שלאחר המהפיכה האיסלאמית באיראן, הגיעו ראשי משטר האייטוללות למסקנה שאיראן צריכה לספק את כל צרכיה בעצמה. שאסור לה להיות תלויה במעצמות זרות או במדינות המערב. הכוונה היא לצרכים קיומיים כמו מזון, חשמל, תשתיות פנימיות, וכמובן לצרכים של התחמשות צבאית.
כתוצאה מכך איראן לא מצליחה ליהנות מתהליכי הגלובליזציה שמסייעים למדינות להתמחות בענפים מסויימים ולהשלים את החוסרים באמצעות יבוא. כאשר מדינה מחליטה להיות סוג של משק אוטרקי היא משלמת בחוסר יעילות, נאלצת לגבות מיסים גבוהים ולבסוף גורמת גם לעליה ביוקר המחיה.
זה שיעור ההנחה שבו מוכרת איראן את הנפט שלה לסין. המפתח לתמחור הזה נובע מהתלות הגבוה של איראן ורוסיה בסין. סין הפכה בשנים האחרונות ליעד העיקרי עבור נפט שמופק ברוסיה ואיראן. נגד שתי האחרונות ננקטו צעדי עונשין כלכליים כבדים, והן מנועות מלמכור את תוצרתן למדינות המערב. רוסיה בגלל הפלישה לאוקראינה ואיראן בגלל חוסר נכונותה לזנוח את תכנית הגרעין הצבאית.
במשחק כיפופי הידיים של שלוש המעצמות הצבאיות של אסיה - סין היא כיום הגורם הדומיננטי ביותר. עבור הנפט שהיא רוכשת מרוסיה היא מקבלת הנחה של 30% במחיר החבית. נכון להיום כאשר מחיר החבית הוא 75 דולר, סין משלמת כ-52 דולר. לאיראן היא משלמת 10% פחות מאשר על הנפט הרוסי. המשמעות היא שאיראן מקבלת כיום על כל חבית שהיא מוכרת לסין רק 47 דולר.
השלטונות באיראן לא אוהבים זאת כמובן, אבל אין להם הרבה ברירה. סין היא לא רק השוק העיקרי של איראן, היא גם הספקית העיקרית של מוצרים מוגמרים. בגדים, כלי בית, מכשירי אלקטרוניקה, מכוניות – כמעט הכל מגיע מהמפעלים בסין.
400 מיליארד דולר
זה היקף ההשקעה שאמורה סין להזרים לאיראן לטובת פרויקטים שונים לאורך 25 שנים. כך נקבע בהסכם שעליו חתמו שרי החוץ של שתי המדינות ב-2021. מנהיגי איראן תלו בהסכם הזה תקוות רבות. הם קיוו שהשקעות הסיניות יתרחשו בענפי האנרגיה והחקלאות שמשוועים להון זר ולא פחות מזה לידע זר.
האיראנים רצו להראות לארה"ב דרך הידוק הקשרים עם סין שהסנקציות כנגדה לא יועילו להפסקת פרויקט הגרעין. שיש לה שווקים אחרים ומקורות השקעה אחרים. ההתקרבות בין המדינות היא גם חלק מההתרסה של סין כנגד ארה"ב, לאחר שהיחסים בין שתי הכלכלות הגדולות של העולם עברו תקופת צינון וחשדנות בתקופת הנשיא דונלד טראמפ. בנוסף לכך, סין מעוניינת להיעזר בידע וטכנולוגיה שפיתחה איראן בתחום הבינה המלאכותית.
אבל לאכזבתם של מנהיגי איראן, הסינים לא ממהרים לממש את ההסכם הזה. מאז החתימה עליו לפני כשלוש שנים המדינות עדיין לא גיבשו ופרסמו פרטים אופרטיביים לגביו. ענקית האנרגיה והכימיקלים הסינית, סינופק, שהיו לה כוונות לפתח שדה נפט גדול בדרום מערב איראן החליטה בינתיים להקפיא את הפרויקט. ככל הנראה בעיקר משיקולים של היעדר תמורה מספקת להשקעה.
בינתיים התלות של איראן בסין הולכת וגדלה. יצרנים סיניים מנצלים זאת וגובים מלקוחות באיראן מחירים מופקעים. עד כדי כך שדגמי מכוניות מסוימים נמכרים באיראן במחיר גבוה פי 3 מכפי שהם נמכרים במדינות אחרות במפרץ הפרסי.
אם למישהו היה ספק בכך, נדמה שלאחר ה-7 באוקטובר הספק הזה נעלם. האויבת הגדולה ביותר של ישראל היא הרפובליקה האיסלאמית של איראן. באמצעות באי כוחה במזה"ת – חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן ומיליציות שיעיות שהיא מפעילה בעיראק וסוריה - הצליחה איראן לפגוע קשות בתחושת הביטחון של ישראל. ולמעשה גם בביטחון של כמה משכנותינו.
איראן היא מעצמה צבאית אזורית. היא מחמשת בנשק רב את כוחותיה הפזורים במזרח התיכון, ומממנת את פעילותם. אבל בשביל לבנות כוח צבאי דרוש כוח כלכלי. וכאן, על אף עתודות הנפט העצומות שלה, כבר קשה מאוד לראות בה מעצמה. עם תוצר לנפש של כ-4,300 דולר בשנה איראן נמצאת רק במקום ה-120 בעולם. אחרי ויאטנאם, מיקרונזיה, קייפ ורדה וסמואה.
מדוע זה כך? איך הפכה מדינה שהיתה בעבר מהמתקדמות והמודרניות במזרח התיכון, שאוכלוסייתה משכילה, ויש לה עתודות נפט עצומות למפגרת יחסית מבחינה כלכלית? שאלה טובה. בטורים הבאים אנסה לסקור את כלכלת איראן מהיבטים שונים בניסיון להבין דרך מספרים ונתונים מה מתרחש אצלה בחזית הכלכלית ומדוע היא נותרה מאחור.
415 מיליארד דולר
זה היקף התוצר המקומי גולמי (תמ"ג) המוערך של איראן לשנת 2023. גידול פעוט של כ-0.5% לעומת 2022. לשם השוואה, התוצר של ישראל ל-2023 נאמד ב-431 מיליארד דולר. וזה כשמספר התושבים בישראל הוא כעשירית ממספרם באיראן.
למעשה בעשור החולף התמ"ג של איראן נמצא במגמת התכווצות. ב-2014 עמד התמ"ג של איראן על 460 מיליארד דולר. שלוש שנים לאחר מכן הוא הגיע לשיא של 486 מיליארד דולר. אבל ב-2018 חלה תפנית חדה, שנבעה בעיקר מהנסיגה של ארה"ב מהסכם הגרעין וחידוש הסנקציות הכלכליות והמסחריות מצידה ומצד חלק ממדינות המערב.
בתוך שנה אחת צלל התמ"ג של איראן ב-33% ל-329 מיליארד דולר. זו המחשה נהדרת עד כמה גדולה התלות של איראן ביצוא נפט. אובדן השווקים במערב הוביל להתכווצות דרמטית בהכנסות המדינה. איראן המשיכה למכור נפט למדינות באסיה, אבל היקף התפוקה שלה פחת במידה ניכרת. המדינה שהפיקה כ-4 מיליון חביות נפט ביום ב-2016 (וכ-6 מיליון חביות ביום בשנות ה-70' לפני ההפיכה האיסלאמית) הפיקה ב-2019 רק כ-2.2 מיליון חביות ביום.
ב-2020 ירדה אל מתחת ל-2 מיליון חביות ליום בעקבות הירידה בביקוש שכפתה מגפת הקורונה. באותה שנה גם צלל התוצר של איראן ל-240 מיליארד דולר בלבד – צניחה של 51% לעומת 2017.
בשלוש השנים האחרונות כלכלת איראן התאוששה מעט, גם בשל העלייה במחיר הנפט וגם בשל הידוק הקשרים שלה עם סין ורוסיה. אבל רמת התמ"ג הנוכחית עדיין נמוכה ב-15% מזו של 2017. את הפער הזה מתקשה הממשלה האיראנית למלא. היא מנסה לעשות זאת בעיקר בדרך הקלה-אך-מסוכנת – הדפסת כסף. מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.
40%
זהו קצב האינפלציה השנתי הממוצע שנמדד ב-7 החודשים האחרונים באיראן. וזה עוד טוב כי במחצית הראשונה של 23' קצב האינפלציה היה גבוה מ-50%.
קצב אינפלציה של כ-40% בשנה מאפיין את איראן לאורך 5 השנים האחרונות. רק ב-2020 - שנת הקורונה – הוא ירד ל-20%, ומיד שב וקפץ חזרה.
האינפלציה באיראן נובעת במידה רבה מפעולות המשטר ששולט בחלקים גדולים של הכלכלה. בתור שכזה המשטר קובע מחירים של מוצרים רבים. ההתייקרויות נובעות בחלקן מסיבות חיצוניות, כמו התייקרות חמרי הגלם לאחר הקורונה, אבל בעיקר מסיבות פנימיות. המשטר האיראני פשוט מדפיס כסף בלא הפסקה כדי לממן שירותים חברתיים, ולסבסד מזון שמחירו התייקר מאוד.
לאינפלציה באיראן יש גם סיבות גיאופוליטיות רבות. בשנים הראשונות שלאחר המהפיכה האיסלאמית באיראן, הגיעו ראשי משטר האייטוללות למסקנה שאיראן צריכה לספק את כל צרכיה בעצמה. שאסור לה להיות תלויה במעצמות זרות או במדינות המערב. הכוונה היא לצרכים קיומיים כמו מזון, חשמל, תשתיות פנימיות, וכמובן לצרכים של התחמשות צבאית.
כתוצאה מכך איראן לא מצליחה ליהנות מתהליכי הגלובליזציה שמסייעים למדינות להתמחות בענפים מסויימים ולהשלים את החוסרים באמצעות יבוא. כאשר מדינה מחליטה להיות סוג של משק אוטרקי היא משלמת בחוסר יעילות, נאלצת לגבות מיסים גבוהים ולבסוף גורמת גם לעליה ביוקר המחיה.
37%
זה שיעור ההנחה שבו מוכרת איראן את הנפט שלה לסין. המפתח לתמחור הזה נובע מהתלות הגבוה של איראן ורוסיה בסין. סין הפכה בשנים האחרונות ליעד העיקרי עבור נפט שמופק ברוסיה ואיראן. נגד שתי האחרונות ננקטו צעדי עונשין כלכליים כבדים, והן מנועות מלמכור את תוצרתן למדינות המערב. רוסיה בגלל הפלישה לאוקראינה ואיראן בגלל חוסר נכונותה לזנוח את תכנית הגרעין הצבאית.
במשחק כיפופי הידיים של שלוש המעצמות הצבאיות של אסיה - סין היא כיום הגורם הדומיננטי ביותר. עבור הנפט שהיא רוכשת מרוסיה היא מקבלת הנחה של 30% במחיר החבית. נכון להיום כאשר מחיר החבית הוא 75 דולר, סין משלמת כ-52 דולר. לאיראן היא משלמת 10% פחות מאשר על הנפט הרוסי. המשמעות היא שאיראן מקבלת כיום על כל חבית שהיא מוכרת לסין רק 47 דולר.
השלטונות באיראן לא אוהבים זאת כמובן, אבל אין להם הרבה ברירה. סין היא לא רק השוק העיקרי של איראן, היא גם הספקית העיקרית של מוצרים מוגמרים. בגדים, כלי בית, מכשירי אלקטרוניקה, מכוניות – כמעט הכל מגיע מהמפעלים בסין.
400 מיליארד דולר
זה היקף ההשקעה שאמורה סין להזרים לאיראן לטובת פרויקטים שונים לאורך 25 שנים. כך נקבע בהסכם שעליו חתמו שרי החוץ של שתי המדינות ב-2021. מנהיגי איראן תלו בהסכם הזה תקוות רבות. הם קיוו שהשקעות הסיניות יתרחשו בענפי האנרגיה והחקלאות שמשוועים להון זר ולא פחות מזה לידע זר.
האיראנים רצו להראות לארה"ב דרך הידוק הקשרים עם סין שהסנקציות כנגדה לא יועילו להפסקת פרויקט הגרעין. שיש לה שווקים אחרים ומקורות השקעה אחרים. ההתקרבות בין המדינות היא גם חלק מההתרסה של סין כנגד ארה"ב, לאחר שהיחסים בין שתי הכלכלות הגדולות של העולם עברו תקופת צינון וחשדנות בתקופת הנשיא דונלד טראמפ. בנוסף לכך, סין מעוניינת להיעזר בידע וטכנולוגיה שפיתחה איראן בתחום הבינה המלאכותית.
אבל לאכזבתם של מנהיגי איראן, הסינים לא ממהרים לממש את ההסכם הזה. מאז החתימה עליו לפני כשלוש שנים המדינות עדיין לא גיבשו ופרסמו פרטים אופרטיביים לגביו. ענקית האנרגיה והכימיקלים הסינית, סינופק, שהיו לה כוונות לפתח שדה נפט גדול בדרום מערב איראן החליטה בינתיים להקפיא את הפרויקט. ככל הנראה בעיקר משיקולים של היעדר תמורה מספקת להשקעה.
בינתיים התלות של איראן בסין הולכת וגדלה. יצרנים סיניים מנצלים זאת וגובים מלקוחות באיראן מחירים מופקעים. עד כדי כך שדגמי מכוניות מסוימים נמכרים באיראן במחיר גבוה פי 3 מכפי שהם נמכרים במדינות אחרות במפרץ הפרסי.
