מדד דאו ג`ונס 30 - הוותיק במדדי המניות בעולם - הכפיל עצמו פי 100 בזמן קצר

ביום שישי האחרון זה קרה: מדד דאו ג'ונס 30 – הוותיק במדדי המניות בעולם – חצה גבול היסטורי עגול של 40 אלף נקודות - ונותר מעליו. החצייה הראשונה אירעה כבר ביום ה', אולם המדד נסוג באותו יום לאחור וננעל על  39,869 נקודות. את יום המסחר הבא נעל המדד על 40,003 נקודות. 

למספרים עגולים אין משמעות כלכלית של ממש. אבל יש להם משמעות פסיכולוגית. בגלל העיסוק התקשורתי בהם – המדיה אוהבת לחגוג שיאים כאלו ברוב פאר והדר – הם נוטים להיצרב במוחם של משקיעים ולהדריך את צעדיהם. 

כך למשל, משקיע שנרתע עד היום מלהיכנס לשוק עשוי לחשוב ש"השוק בורח לו". עוד מעט קט הוא יגיע ל-50 אלף נקודות ו"הנה הלכו להם עוד 25%  שלא הרווחתי". לחילופין, אם השוק יירד עכשיו מדרגה או שתיים, אותו משקיע יחוש נוח יותר להיכנס לשוק. שהרי המדד כבר ביקר ב-40 אלף נקודות ו"בוודאי יחזור לשם בעתיד הקרוב". 

למספרים עגולים יש בדרך כלל השפעה על משקיעים שמשתמשים ביסודות הניתוח הטכני. כך למשל, אם השוק ימשיך לעלות, רף 40 אלף הנקודות עשוי להתברר כ"רצפה", ולו זמנית לכל מימוש רווחים שבוודאי עוד יתרחש. לעומת זאת, אם המדד יחזור לשהות מתחת לרמת 40 אלף הנקודות בימים ובשבועות הקרובים, הגבול העגול ישמש, ולו זמנית, כ"רף התנגדות". 

בסוף השבוע התייחסו כמה מנתחים למשמעות הכלכלית של הגעת הדאו ל-40 אלף נקודות. ככלל, הדעה הרווחת היא שהשוק מבטא את עוצמתה וחוסנה של הכלכלה האמריקאית. שום דבר, כך נראה, לא עוצר את השגשוג של החברות האמריקאיות הגדולות. לא הקורונה, לא האינפלציה, לא העלאות הריבית, לא המלחמה בין רוסיה ואוקראינה, לא המלחמה בין ישראל ועזה, לא המתיחות הגוברת מול סין, ואפילו לא הקיטוב הגובר בין הדמוקרטים והרפובליקנים שהוביל בסתיו האחרון להפחתת הדירוג המושלם של ארה"ב על ידי שתי סוכנויות דירוג (פיץ' ומוד'יס).  

הדבר העיקרי שקובע בסוף את מחירי המניות אלו ביצועי החברות, ובפרט הגדולות שבהן. וכאן, מתברר, המיקרו גובר על המקרו. למשקיעים בחברות כמו גוגל, מיקרוסופט אפל ואמזון לא ממש חשובה זהות הנשיא הבא של ארה"ב. יותר חשוב להם שהחברות ימשיכו להרוויח, לצמוח ולחלק דיווינדים. 

דאו ג'ונס הוא מדד המניות הוותיק בעולם. פיתח אותו העיתונאי, צ'ארלס דאו, שהיה מהראשונים שהגו את רעיון מדדי המניות כברומטר לכלכלה האמריקאית. דאו היה המייסד והעורך הראשון של העיתון וול סטריט ג'ורנל. בהמשך הוא הקים את חברת דאו ג'ונס אנד קומפני שאמונה על פרסום מידע מהשווקים הפיננסיים. 

בראשית דרכו כלל מדד דאו ג'ונס רק 12 מניות של חברות תעשיה גדולות. בהמשך המספר יגדל ל-30 מניות, והרשימה תתרחב גם לחברות לא תעשייתיות. תאריך ההשקה של המדד היה 26 במאי 1896 – בדיוק לפני 128 שנים פחות שבוע. ביום המסחר הראשון שלו נסגר המדד על 40.9 נקודות. בהמשך אותה שנה רשם המדד גם את נקודת השפל ההיסטורית שלו, 28.5 נקודות. 

לאורך השנים חגג הדאו מספר ציוני דרך עגולים. בינואר 1906 חצה הדאו לראשונה את רף 100 הנקודות. נשיא ארה"ב באותה תקופה היה תיאודור רוזוולט. הפדרל ריזרב – הבנק המרכזי של ארה"ב – יוקם רק 7 שנים לאחר מכן. 

ב-14 בנובמבר 1972 חצה הדאו לראשונה את רף 1,000 הנקודות.  זה קרה ימים ספורים אחרי הבחירה מחדש בריצ'ארד ניקסון לנשיא. 66 שנים לקחו למדד להכפיל את ערכו פי 10. 

הכפלת נוספת של המדד פי 10 – הגעה ל-10,000 נקודות – לקחה כבר הרבה פחות זמן. רק 27 שנים. זה קרה ב-29 מארס 1999, בעיצומה של אחת מבועות המניות הגדולות בהסטוריה – בועת הדוט.קום. שנה לאחר מכן, במארס 2000, ייגע מדד נאסד"ק בשיא של 5,000 נקודות ומשם יתחילו המדדים בארה"ב לצלול. 

בעשור הראשון של המילניום חוותה הכלכלה האמריקאית שני משברים גדולים. הם כללו את המיתון שבא אחרי פיצוץ בועת הדוט.קום (2001-2002) ואת המשבר הפיננסי הגלובלי של 2008-2009. לדאו לקח 16 שנים כדי להגיע לרף 15,000 הנקודות (מאי 2015) וכמעט 18 שנים כדי לחצות את רף 20 אלף הנקודות. חציה זו התרחשה ב-25 בינואר 2017, ימים ספורים לאחר השבעתו של הנשיא החדש, דונאלד טראמפ. בשווקים הסבירו את הגאות בציפייה להפחתת מיסים משמעותית בסקטור העסקי. 

גם רף 30,000 הנקודות הגיע די מהר. אחרי 3.8 שנים בלבד, בנובמבר 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה,  עבר הדאו לקידומת 3. חצי שנה קודם לכן ספגו השווקים נפילות חדות בשל התפשטות מגפת הקורונה. בהמשך השנה השוק התאושש, בעיקר בזכות חברות הטכנולוגיה הגדולות, שהקורונה דווקא היטיבה עם עסקיהן. הדרך ל-40 אלף נקודות עברה גם היא דרך מספר משברים אבל גם היא לא ארכה זמן רב. רק 3.5 שנים. 

איזו תשואה הניב המדד לאורך זמן

לצד סיפורי הצבע ומורשת הקרב - הדבר שבאמת חשוב לשאול הוא האם השקעה במדד דאו ג'ונס השתלמה בעשורים האחרונים. התשובה הקצרה לכך היא "כן". 

חשוב כמובן לזכור שהדרך מ-10 אלף נקודות ל-20 אלף – עלייה של 100% - ארוכה בהרבה מהדרך מ-20 ל-30 אלף נקודות (50%). בנוסף, בבחינה על פני תקופה ארוכה סביר הרבה יותר שיהיו משברים בדרך שיפגעו בתשואה. ועדיין, זו השוואה מתבקשת. 

כפי שניתן לראות בטבלה, ב-3 וחצי השנים האחרונות הניבה השקעה בדאו תשואה שנתית ממוצעת של 10.6%. זו תשואה נאה מאוד שגבוהה מהתשואה הרב שנתית שנהוג לצפות לה משוק המניות. אבל חשוב לזכור שמדובר בתשואה נומינלית שאיננה מנוכה אינפלציה. אם נכניס את מרכיב האינפלציה לחישוב התשואה הריאלית תרד לרמה של כ-7.5%. גם זו תשואה נאה בהחלט.  

את המדרגה שבין 20 ל-30 אלף נקודות גמא הדאו תוך 3.8 שנים. התשואה הנומינלית שהוא הניב בתקופה הזו הינה גבוהה במיוחד – 13.2%. האינפלציה בתקופה זו היתה נמוכה מאוד, ולכן התשואה הריאלית באותה תקופה גבוהה גם היא. 

החלק הפחות משמח עבור המשקיעים היא התקופה הארוכה שלקח לדאו להגיע מ-10 אלף נקודות ל-20 אלף נקודות. על פני כמעט 18 שנים הניב הדאו תשואה שנתית ממוצעת של 6% בלבד (כולל דיווידנדים). אם נקזז מכך את מרכיב האינפלציה התשואה הריאלית תעמוד כנראה על פחות מ-5%. תשואה שכזו מספיקה רק בקושי כדי לפצות על הסיכון שכרוך בהשקעה במניות. 

כפי שניתן לראות – ישנן תקופות שטוב "לשבת" על הדאו, וישנן תקופות פחות טובות. אבל הדבר החשוב באמת הוא "להיות כל הזמן בפנים". מי שנכנס לדאו במארס 99' – בעיצומה של בועה - ונותר עם המדד עד היום, קיבל על השקעתו תשואה נומינלית של 7.6%. בהתחשב באלטרנטיבות השקעה אחרות, ובאינפלציה הנמוכה ששררה לאורך רוב התקופה עדיין מדובר בתשואה לא רעה כלל.