אזרחי טורקיה משלמים ביוקר על מדיניות כלכלית שגויה

חודשי האביב של 2006 היו סוערים בשוק ההון הישראלי. הסיבה: אליעזר פישמן, אחד הטייקונים הגדולים והממונפים ביותר בישראל של אותם ימים, הסתבך עם הימור כושל במיליארדי שקלים על הלירה הטורקית. הלירה נפלה מול הדולר האמריקאי ב־16% תוך ימים ספורים, ולפישמן נוצרו הפסדים שהוערכו, בהמשך, בכ־400 מיליון דולר. לימים יתברר שהפיאסקו הטורקי היה רק הקש האחרון ששבר את גב הגמל באימפריה עמוסת החובות של פישמן. אבל חדלות הפירעון שלו הגיעה רק לאחר כמה שנים, ורק אחרי שהמשבר הפיננסי הגלובאלי שחק לבלי שוב את ערך חברות הנדל”ן שלו.

ממרחק הזמן הפיאסקו של פישמן נראה כמו בדיחה שלא במקומה. 16% בלבד?! זה מה שמחק אימפריה עסקית שהוערכה בשיאה בשווי של כ־3־4 מיליארד שקל?!

ההסתבכות של פישמן התרחשה כאשר הלירה הטורקית נסחרה ברמות של כ־1.5 לירה לדולר. זו הייתה תקופה של צמיחה מואצת ברבות מכלכלות העולם, ובמדינות מתפתחות במיוחד. טורקיה נהנתה אז משיעורי צמיחה גבוהים, והלירה שלה הלכה והתחזקה מול הדולר האמריקאי, ממש כפי שקרה לריאל הברזילי, לרופי ההודי ולרובל הרוסי. המשבר שהפיל את פישמן היה רק מהמורה קטנה במטבע שהיה אמור להמשיך ולהתחזק.

18 שנה חלפו מאז והדרך הטובה ביותר להבין מה קרה לכלכלת טורקיה היא להסתכל על הלירה הטורקית. כיום, כדי לקנות דולר אחד נחוצות לא פחות מ־34 לירות. שער החליפין של המטבע הטורקי התדרדר באופן חמור. הלירה הפכה למטבע שאיש לא רוצה להחזיק, למרות שריבית הבנק המרכזי בטורקיה היא מהגבוהות בעולם: 50% בשנה.

רק לצורך המחשה: באותם ימים של “משבר הלירה הטורקית” נסחר השקל הישראלי בשער של כ־4.5 שקלים לדולר. אילו פוחת השקל מאז באותו שיעור כמו הלירה הטורקית, שערו היה עומד היום על כ־75 שקל לדולר.

הסיבה המרכזית להתדרדרות הלירה הטורקית והכלכלה הטורקית כולה היא מדיניותו של האיש החזק בטורקיה, הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן.

ארדואן נמצא בשלטון מאז 2003, תחילה כראש ממשלה (2003 עד 2014) ולאחר מכן כנשיא. בשנים האחרונות הוביל ארדואן מדיניות כלכלית כושלת, שכמעט ועלתה לו בבחירות הכלליות שנערכו ביוני 2023. אומנם ניצח ארדואן לבסוף בסיבוב הבחירות השני, אך בבחירות לעיריות ורשויות מקומיות שנערכו במרץ השנה, נחל הפסדים כואבים. מועמדי האופוזיציה זכו בבחירות הללו בכמה ערים מרכזיות, לרבות אנקרה ואיסטנבול. הירידה בכוחו של ארדואן נובעת במידה רבה מההידרדרות הכלכלית של טורקיה.

בטורקיה חיים כיום כ־85 מיליון איש. הכלכלה שלה היא אחת הגדולות בעולם. התמ”ג שלה ב־2023 עמד על כ־1.1 טריליון דולר, מה שהעמיד אותה במקום ה־18 בעולם. ואולם בדירוג של תמ”ג לנפש, שמבטא את עושר האזרחים במדינה, טורקיה נמצאת במקום נמוך הרבה יותר. תוצר של כ־13 אלף דולר לנפש (לפי קרן המטבע העולמית) ממקם את טורקיה רק במקום ה־72 מבין מדינות העולם.

סקטור התעשייה הוא הגדול והחשוב בטורקיה של ימינו. בשנות ה־80’ וה־90’ התחילו חברות אמריקאיות ואירופיות להקים מפעלי ייצור בטורקיה, בעיקר של מוצרי טקסטיל, מכונות ומכוניות. הן ביקשו לנצל את כוח העבודה הזול של טורקיה כדי לשפר את היתרונות התחרותיים שלהן. סקטור התעשיה של טורקיה נותר חזק גם לאחר הפיכתה של סין לרצפת הייצור העולמי. יצרנים אירופיים רבים העדיפו להמשיך לפעול בטורקיה ולנצל את קרבתה לשוקי היעד במערב ומזרח אירופה.

ענף התעשייה של טורקיה כולל גם מפעלי אלקטרוניקה, מפעלים לייצור מכשירי חשמל, ותעשייה ביטחונית. חלק ניכר מהמפעלים הוקמו על ידי חברות זרות, אבל בחלקם ישנם שותפים מקומיים. בנוסף יש לטורקיה ענף חקלאות גדול, סקטור פיננסי מפותח ותעשיית תיירות שמושכת תיירים מצפון אירופה שמחפשים חופשה זולה ואקלים נוח.

הסיבה המרכזית להתדרדרות הלירה הטורקית והכלכלה הטורקית כולה היא מדיניותו של האיש החזק בטורקיה, הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן

השנים 2002־2008 היו שנות צמיחה מהירה בטורקיה. התמ”ג שלה צמח אז תוך 7 שנים מ־200 מיליארד דולר ל־770 מיליארד דולר. זהו קצב צמיחה של כ־20% בשנה, אחד המהירים בעולם באותה תקופה.

באותן שנים חיזר ארדואן אחר קובעי המדיניות במערב אירופה בניסיון להיכנס לגוש היורו שהחל אז את צעדיו הראשונים. הניסיונות גברו לאחר שיוון קיבלה את כרטיס הכניסה לגוש היוקרתי, וגילתה שהמעמד החדש מאפשר לה ללוות כספים בריביות נוחות במיוחד.

לימים יתברר שיוון סיפקה דיווחים שגויים לפני צירופה לגוש, ובהמשך אף התדרדרה לחדלות פירעון. אבל עבור טורקיה – הכלכלה המבטיחה של אירופה - הסירוב האירופי היווה מכה לכבוד ולתדמית. ארדואן התקשה להשלים עם העלבון הזה.

ארדואן חש שטורקיה לא זוכה לכבוד הראוי לה כמעצמה אזורית. ואכן, לטורקיה כמדינה יש חשיבות אסטרטגית עצומה עבור אירופה. החלק המזרחי שלה נחשב גיאוגרפית לחלק מאסיה. היא משמשת כמעבר יבשתי כמעט יחיד בין אירופה ואסיה. צפון טורקיה משמש כבסיס להגנה מפני תוקפנות אפשרית של רוסיה.

בשנת 1961, שיאה של המלחמה הקרה, הציבה ארה”ב בצפון טורקיה טילים באליסטיים שניתן לחמש אותם בראש נפץ גרעיני. בכך הפכה טורקיה לבסיס היבשתי הגרעיני הקרוב ביותר למוסקבה. שנתיים לאחר מכן ניסה מנהיג ברית המועצות דאז, ניקיטה חרושצ’וב, להציב בתגובה טילי שיוט משלו על אדמת קובה. המשבר הגרעיני הגדול בהיסטוריה הסתיים לבסוף בכך שארה”ב נאותה להסיג בחשאי את הטילים מאדמת טורקיה (מבלי שהודתה בכך), וחרושצ’וב ניאות בתמורה להוציא את הטילים מקובה.

לאחר התכווצות קצרה בתוצר ב־2009 בעקבות המשבר הפיננסי שבה טורקיה לצמוח. ב־2013 הגיע התמ”ג שלה לשיא – 957 מיליארד דולר.

אלו היו שנים שבהן הפופולאריות של ארדואן גאתה. בחלק מהמקרים הוא ניצל זאת כדי לקדם את האג’נדה הדתית שאיתה הגיעה לשלטון, ולעיתים גם את האג’נדה האימפריאליסטית שלו. הוא גילה מעורבות יתר בכמה מדינות ערביות במהלך האביב הערבי של 2011. הוא כעס מאוד על הנשיא המצרי עבד א-סיסי שהפיל מהשלטון ב־2013 את הנשיא האיסלאמי מורסי, שנחשב לפרו טורקי. באותן שנים הוא גם הידק את הקשרים עם תנועות מוסלמיות קיצוניות כמו חמאס, האחים המוסלמים במצריים ותנועת נהדה בתוניסיה. במקביל הוא יזם חוק שיאסור הפלה מלאכותית בשטחי טורקיה, דבר שעורר מחאות נרחבות בבירה איסטנבול.

החל משנת 2014, אז נבחר ארדואן לנשיא, הוא ניסה לקדם שורה של צעדים פופוליסטיים, הן בענייני דת והן בענייני כלכלה. ממשלת טורקיה ניסתה לקדם שורה של נושאים כלכליים כמו העלאת שכר המינימום, העלאת משכורות לעובדי מדינה, וסובסידיות שונות כדי לעודד צריכה.

למרבה הצער, הצמיחה של המדינה דווקא נעצרה והתוצר החל להתכווץ. משקיעים זרים לא אהבו את הצעדים של ארדואן והחלו למשוך כספים החוצה מטורקיה. בין השנים 2013 ל־2020 התוצר של טורקיה התכווץ בכ־20%, וחזר לרמה של 720 מיליארד דולר. בדרך, ב־2016, התרחש גם ניסיון הפיכה כושל מצד כמה קציני צבא, מהלך שגרם לארדואן לרכז בידיו עוד כוח, ולשלוח מתנגדים פוליטיים פוטנציאליים למעצרים וחקירות משטרה.

בשלוש השנים שלאחר ניסיון ההפיכה ארדואן עצר, כלא, העלים, הגלה או הדיח כ־500 אלף טורקים. מרביתם עובדי מדינה, וחלקם אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, מורים, ופוליטיקאים. המדינה גם תפסה את נכסיהן של יותר מ־1,000 חברות גדולות, שנחשדו כי לקחו חלק בניסיון ההפיכה. לאורך שנות כהונתו, השתלט ארדואן על רוב כלי התקשורת במדינה והקשה על יכולתם של עיתונאים ביקורתיים להתבטא נגדו.

אבל הטיהורים הפוליטיים רק החריפו את בעיות היסוד המבניות של כלכלת טורקיה. בין 2014 ל־2020 שררה בטורקיה אינפלציה ממוצעת של 7־10%. הריבית עמדה על 7.5%.

ב־2018 העניינים התחילו לצאת משליטה. באוקטובר 2018 קצב האינפלציה בטורקיה טיפס לרמה של 25%. הבנק המרכזי החליט להקפיץ את הריבית תוך זמן קצר מרמה של 7.5% ל־24%.

האינפלציה החלה לרדת אבל באופן איטי להכעיס. ארדואן לא אהב את זה. בצר לו הדיח את נגיד הבנק המרכזי והבהיר לנגיד הבא שמינה שעליו להפחית את הריבית. ההחלטה עודדה משקיעים זרים רבים להוציא את כספם מטורקיה. הם העריכו שפגיעה בעצמאות הבנק המרכזי לא תסתיים בטוב. התוצאה: הלירה הטורקית שנסחרה אז סביב שער של 4 לירות לדולר החלה ליפול במהירות.

הבנק המרכזי אכן הפחית את הריבית כפי שהתבקש. במאי 2020, חזרה הריבית בטורקיה לרמה של 8.25%. זו הייתה ריבית ריאלית שלילית שכן שיעור האינפלציה נותר ברמה של כ־12%. חלק מהירידה באינפלציה נבע בכלל מההאטה הכלכלית שגרמה מגפת הקורונה.

לקראת סוף 2020 החלה האינפלציה שוב לטפס ובדצמבר הגיעה לקצב שנתי של כ־15%. הבנק המרכזי של טורקיה חזר והעלה ריבית וזו הגיעה במרץ 21' לרמה של 18%. הנשיא המשיך להחליף את ראשי הבנק המרכזי בזה אחר זה, והורה להם להפחית את הריבית. בתחילת 2022 חזרה הריבית בטורקיה לרמה של 14%.

אבל כאן כבר נגמר לארדואן המזל. היציאה מסגרי הקורונה חוללה אינפלציה בכל העולם בעקבות תקלות בשרשרת האספקה העולמית. בפברואר 2022 נרשמה קפיצה נוספת בעקבות הפלישה של רוסיה לאוקראינה.

טורקיה “נלחמה” באינפלציה בעזרת הפחתות ריבית בשעה שבכל העולם המערבי החלו נגידי הבנקים דווקא להעלות ריבית. האינפלציה בטורקיה יצאה לחלוטין משליטה, ובאוקטובר 22’ הגיעה לקצב שיא – 85% בשנה. בפברואר 23’ הופחתה הריבית בטורקיה ל־8.5%, בשעה שהאינפלציה נעה ונדה בקצב של כ־50% בשנה.

הבחירות של יוני 23’ סימנו מפנה. ארדואן שהצליח לנצח בקושי בבחירות החליט לתת הפעם לנגידת הבנק המרכזי החדשה, חפיזה גאיה ארקאן, לפעול לפי הבנתה. ארקאן לא התמהמהה הרבה, ותוך 9 חודשים הקפיצה את הריבית בטורקיה ל־50%.

הבעיה היא שריבית גבוהה לבדה איננה מספיקה כדי לדכא אינפלציה. על מנת לעשות זאת נחוצים צעדים פיסקליים משלימים – קיצוץ תקציבי, הקפאת שכר של עובדי מדינה, העלאת מיסים והקטנת הגרעון. ארדואן מתקשה לעשות זאת. בחודש ינואר השנה למשל הוא אף אישר להעלות את שכר המינימום בטורקיה ב־49%.

גם העובדה שהלירה הטורקית צנחה תוך 5 שנים מרמה של כ־6 לירות לדולר ל־34 לירות לדולר לא מסייעת למלחמה הזו. במיוחד כשטורקיה נאלצת לייבא את רוב מוצרי האנרגיה שלה מחו”ל.

בחודשים האחרונים ניכר שטורקיה בכל זאת מנסה לחבר עוד צעדים כדי למתן את השתוללות המחירים. פקידי ממשלה רמזו שלא תהיה העלאה נוספת בשכר המינימום, וכי הממשלה נערכת לצעדי קיצוץ משמעותיים בתקציב. האינפלציה שנחלשה בכל העולם ירדה באחרונה גם בטורקיה לקצב של כ־50%. שתי סוכנויות דירוג האשראי, פיץ’ ו־S&P העלו מעט את הדירוג של טורקיה, אך עדיין מדובר בדירוג שנחשב ל”ספקולטיבי”.

למרות השיפור הקל, מצבה של הכלכלה הטורקית – ושל רבים מאזרחי טורקיה – הורע מאוד בעשור האחרון. עוד יעברו הרבה ספינות במיצרי הדרדנלים עד שהשיפור האמיתי יגיע.

בשבוע שעבר בישרה ממשלת טורקיה כי היא חותכת את תחזית הצמיחה שלה ל־2024 ל־3.5% (לעומת 4% קודם לכן) ול־2025 ל־4% (לעומת 4.5%). שר האוצר הטורקי, מהמט שימשק, הסביר כי טורקיה מוכרחה לעשות פשרות הקשורות לצמיחה בטווח הקצר כדי להאט את האינפלציה המשתוללת. זו נמצאת באחרונה ברמות של כ־60% בשנה. לפי התוכנית של משרד האוצר הטורקי האינפלציה בשנת 2025 אמורה לרדת לרמה של 17.5%.

האם הטורקים עצמם קונים את התחזיות הללו? לא בטוח כלל. אחרת קצת קשה להסביר כיצד נסחרות אג”ח של ממשלת טורקיה ל־10 שנים בתשואה לפדיון של 28%. זו תשואה חלומית כמובן אבל יש בה מלכוד: היא נקובה בלירה הטורקית.