המכסים של טראמפ, הסערה הגדולה, וגם לאן מכאן

השווקים הופתעו מתוכנית המכסים של טראמפ, שהוכרזה ב-2 באפריל, לאחר שהשווקים סגרו. זה נתן את האות לירידה דרמטית בחמישי ובשישי, עד כדי חשש לפאניקה, ואפילו יש המדברים על יום שני שחור בתחילת שבוע המסחר הקרוב.

מבחינת המשבר, זה בהחלט מזכיר את המשבר של 87', שאז השווקים ירדו ברביעי-חמישי-שישי, ובסוף כשהגענו ליום שני, השווקים התרסקו בשיעור דו-ספרתי שך 22.6% במדד הדאו-ג'ונס. 

צריך לזכור, לא מעט חשבונות סוחרים במינוף, כלומר הלקוח מפקיד סכום והברוקר מאפשר לו מסחר בהיקף גבוה פי כמה. במניות בדרך כלל המינוף לא גבוה מ-1:10, אבל המשמעות היא שירידה של פחות מ-10% גוררת הודעה של הברוקר למשקיע להכניס כסף, או שהברוקר מוכר את הניירות בהפסד. עד כמה אנשים יהיו בלחץ למכור ביום שני, את זה עוד נדע. אבל נכון לעכשיו זה החשש שולט. האם זה מה שיקרה כשנגיע ליום שני? לא בטוח.

איך הגענו לכאן

נתחיל קודם כל בסיבה הכלכלית. הסדר הכלכלי העולמי נקבע סביב סוף מלחמת העולם השנייה, בהסכמי Bretton-Woods שבהם ניתנה עדיפות משמעותית לדולר, כל המדינות מצמידות את המטבע שלהם לדולר, כרזרבה העולמית, והדולר מוצמד לזהב. בנוסף, הוקם ארגון הסחר העולמי, שאיפשר למדינות לסחור עם הכלכלה החזקה של ארה"ב.

הסכמי Bretton-Woods נזנחו בהמשך, עד שבוטלו רשמית ב-Plaza Acord, ב-1985. למרות זאת חלקים רבים מהשיטה נשארו. הדולר נותר המטבע השולט, וארגון הסחר העולמי נשאר. השיטה מראש היתה לרעת ארה"ב שכן היא איפשרה למדינות לנקוט בפרקטיקה שפוגעת בתחרות, בעוד שלארה"ב לא אפשרי להטיל מכסים.

הרעיון של ההסכמים היה שארה"ב, כמדינה וככלכלה החזקה ביותר, תיתן אפשרות למדינות האחרות לסחור איתה, ובכך כלכלות אלה יתעשרו. גם אם זה זה אומר על חשבון ארה"ב. ארה"ב ניסתה להשיג תמיכה של המדינות האלה כנגד ברית המועצות הקומוניסטית, מתוך הנחה שמצב כלכלי משופר יגרום לכולם להרוויח כולל לארה"ב.

כמובן שפערי סחר יכולים להגיע בצורה של מכסים שמדינות מטילות על יבוא ממדינות אחרות, או באמצעות פרקטיקות אחרות, כגון - סבסוד מים לחקלאות, סבסוד חשמל לתעשייה, החלשה יזומה של המטבע או רגולציה מחמירה לפעולה במדינה. כל המדינות כמעט נוהגות בסוג של פרקטיקה כזו או אחרת, לא רק כלפי ארה"ב.

ככל שההיגיון של אחרי מלחמת העולם השנייה התקהה, כך הפער בין המערכת העולמית לכלכלה האמריקאית גדל, והפגיעה בארה"ב, בעיקר במגזר הצווארון הכחול החריפה. השיטה הזו בעצם לא יכלה להישאר לנצח.

טראמפ בקדנציה של 2016 החל לטפל בתופעה בעיקר כלפי סין. ממשל ביידן ניסה אף הוא לטפל בתופעה על ידי מתן סובסידיות למפעלים במה שכונה ה-Chips Act. אבל הדרך של ביידן אינה בת קיימא, שכן היא מעמיסה משמעותית על התקציב האמריקאי, שסובל מגירעון כבד מאוד.

טראמפ מנסה לטפל בבעיה

הסקירה הזו ממש מגובה 50 א' רגל, לגמרי לא ממצה, אבל מסבירה איך הגענו לכאן, ומה אפשר לעשות כאן. ההיגיון אומר שאם השיטה לא מתאימה לאמריקאים, אפשר לכנס ועידה, בסגנון Bretton-Woods, ולהגיע להסדר עולמי חדש. אפשר לעשות את זה על ידי הכרזת תוכנית, שתיכנס לתוקף במידה והמדינות לא יגיעו להסכם. אפשר להכריד על המכסים שייכנסו לתוקף בעוד שלושה חודשים, אם לא ייווצר סדר עולמי חדש. אפשר לעשות הכל, אבל שום דבר מזה טראמפ לא עשה.

טראמפ, כמו טראמפ, קודם יורה, אחר כך שואל ובודק במי פגע

אפשר גם לגחך על הטבלאות שהציג במדשאות הבית הלבן, לא מצגת, לא מסכים, אלא הדפסה על קאפה, שמחזיקים אותה ברוח. אולי זה סימבולי לעד כמה התוכנית שלו לא ממש מחזיקה מים, ולא עומדת ברוח. ככה לא מציג נשיא של מעצמה עולמית שבא להנדס את הסדר העולמי מחדש. כך מציג יו"ר ארגון עובדים כשבא לדבר על תנאי השכר במפעל שלו.

יש לא מעט ביקורת על האחוזים שהוצגו שם. כך למשל דרום קוריאה הוזכרה כמי שמשיתה על ארה"ב 20% מכס. אבל לדרום קוריאה יש הסכם סחר עם ארה"ב והמכס לכן הוא אפס. אז עלתה הסברה שמא מה שעשו בבית הלבן, זה לקחת את פערי הסחר בין המדינות, ולחלק בהיקף הסחר.

יש גם מדינות או איים לא מיושבים, או מיושבים מעט מאוד, כמו איי פוקלנד, שיש עליהם 4000 איש, ויש להם עודף בסחר מול ארה"ב, מה טראמפ רוצה שהם יקנו? לא יודע. או למשל מדגסקר, שהתוצר לנפש שלה הוא $506, היא מייצאת לארה"ב בעיקר מקלות וניל, אבל לא ברור כמה היא יכולה לקנות מהאמריקאים ב-$506 עלובים לנפש. מה גם שהאמריקאים לא ממש יכולים לגדל מקלות וניל בעצמם, גם אם היו מאוד רוצים.

ביקורת נוספת היא שהמכסים ההדדיים בעצם מכניסים חברות אמריקאיות לתוך קלחת שלא בטובתם. הרי אין דין נייקי, שמייצרת בויטנאם, ומוכרת בכל העולם, או אפל שמייצרת בסין ובהודו ומוכרת לעולם, כדין טויוטה, BYD, או סיטרואן. הרי אם טראמפ רוצה להגדיל ייצור אמריקאי הוא אמור למשוך חברות זרות להשקיע ולבנות בארה"ב, ולא לגרום לחברות אמריקאיות לסבול, רק כי הן ניצלו שיטת סחר שלא הן קבעו אותה.

מה גם שאם טראמפ היה שואל את האמריקאי הממוצע, האם היה רוצה לייצר את הנעליים של נייקי, או לקנות בזול, ברור לכולם מה היתה התשובה.

הפתרון שאולי יקרה?

אחד הדברים שטראמפ ידוע הוא שטראמפ רוצה את השווקים איתו. הוא קשוב לשווקים, והוא מסתכל, מבין ומכיר את הדינמיקה של השווקים. לכן לדעתי, הלוביסטים של החברות הגדולות, וצוות משרד הכלכלה של טראמפ, עובדים עכשיו שעות נוספות כדי לגבש פתרון.

לכן לדעתי הסיכוי שנראה בקרוב פתרון, גם אם פתרון ביניים הוא גבוה. הפרשנים תומכי טראמפ יגידו שמראש הפתרון הזה היה על השולחן, והכל חלק מתוכנית גדולה, עם תכנון מראש של טראמפ. תרשו לי לגחך. אם נראה תוכנית כלשהי במהלך השבוע הקרוב, זה בגלל לחץ של טראמפ בעקבות תגובת השווקים.

לא שמישהו ביקש את חוות דעתי, אבל אם בכל זאת שואלים אותי, הפתרון שנראה לי באופק הוא שחברות אמריקאיות שמייצרות בחו"ל, יקבלו פטור מייצור בחו"ל, ויוכלו למכור גם בארה"ב, למרות שייצרו בחו"ל. לכמה זמן? לא יודע, אולי לנצח. זה כבר קרה עם אפל, בכהונה הקודמת של טראמפ. אם המטרה של טראמפ היא להביא את TSM, טויוטה, BYD, סוני או איקאה לייצר בארה"ב הוא צריך לגרום להן לייצר בארה"ב ולעזוב את החברות האמריקאיות לנפשן.

באופן הזה טראמפ ינציח את היתרון האמריקאי. חברות אמריקאיות יוכלו לייצר בחו"ל, ליהנות בתנאים הזולים של הייצור שם, מאידך, חברות זרות שירצו גישה לצרכן האמריקאי, ייאלצו להקים מפעלים בארה"ב, זה יסייע למעמד הצווארון הכחול.

הפתרון הזה לא רק ישקיט את השווקים, אלא ייצר אפילו מהלך שורי חזק לטובת החברות האמריקאיות, ויפגע בחברות זרות, בין אם הן נסחרות בארה"ב או במקום אחר. זה בתורו עשוי לגרור הפעלת לחץ של החברות האלה, על ראשי המדינות שלהן להגיע לעיסקת סחר עם ארה"ב, וזה יקדם את ארה"ב לקראת פתרון כולל.

לסיכום - לחץ גדול, אבל זהירות בתגובה

השווקים הגיבו בחריפות, ולפעמים עדיף תגובה חריפה, על גבול הפאניקה, מאשר תגובה איטית ומהוססת. תגובה חריפה של השווקים מעודדת פעולה של קובעי המדיניות.

לדעתי התגובה חריפה מדי, שכן אני לא חושב שהמכסים האלה יישארו. אין כאן כוונה להשית מכסים שיישארו לנצח, שכן גם טראמפ וגם בסנת לא מעוניינים לפגוע בכלכלה האמריקאית, אלא לסייע לה. לכן המכסים מהווים נקודת פתיחה במשא ומתן.

הבעיה עם טראמפ, בכל אופן הבעיה שלי עם טראמפ, היא שקשה מאוד לקיים איתו משא ומתן. העובדה שהוא נטול ויסות בין המחשבה לבין הדיבור, מקשה מאוד להתנהל מולו, הופך אותו לבלתי צפוי, ולא מאפשר לדעת מתי הוא מתכוון באמת לדברים, ומתי הוא…ובכן סליחה…מקשקש. בסיטואציה הזו, קשה מאוד למדינות לפעול יחד איתו.

אם טראמפ לוקח הסדר של עשרות שנים, וקורע אותו כלאחר יד, תוך כדי שהוא מברבר ומקשקש בלי סוף, מה מסייע למדינות לסגור עסקה עם טראמפ, ומה יגן עליהן מפני מצב שבו הוא זורק את ההסכם החדש איתן? המלכוד ברור. 

מהמלכוד הזה אפשר לצאת לשני כיוונים. האחד - המדינות שאינן ארה"ב מקימות סדר עולמי חדש, שלא כולל את ארה"ב. יש ניצנים של התארגנויות כאלה. צריך לזכור שאת כח הקניה האמריקאי בלתי אפשרי להחליף. לא מעט מדינות בנו יכולות ייצור עודפות (סין בעיקר), מתוך הבנה שמי שיקנה את יכולות הייצור העודפות האלה הן בעיקר ארה"ב והמערב. הוצאת ארה"ב מהמשוואה הצרכנית, אומרת פגיעה ברמת החיים של המדינות האלה. זה יכאב להן מאוד.

כיוון שני, לסתום את האף, לשחק את המשחק של טראמפ ולהגיע להסדר עם ארה"ב. לדעתי עדיף הסדר בסגנון Bretton-Woods חדש, שבו כלל המדינות, או לפחות המדינות החזקות נכנסות תחת ההסכם. אפשרות נוספת, פחות עדיפה מבחינת המדינות, היא האפשרות של הסכמים בילטראליים בין כל מדינה לארה"ב. אפשרי אבל פחות עדיף מבחינת המדינות האלה.

בכל מקרה, לדעתי התגובה הראשונה של טראמפ תהיה כלפי השווקים. הוא לא ירצה יום שני השחור בכהונה שלו, זה יצבע רע מאוד את כל הכהונה שלו, והוא יודע את זה. לכן הוא ישקיט את השווקים קודם כל. אחר כך יתפנה לטפל בסדר העולמי החדש.

לאחר כל זאת נאחל הצלחה רבה לעוסקים במלאכה, כי נכון לעכשיו, אנחנו עם רכב מקרטע ונהג שיכור. אנחנו בהחלט זקוקים להצלחה.