טראמפ מול פאוול: שני הקטבים של קביעת המדיניות הכלכלית

תהליכי קבלת ההחלטות של הפד נבנו לאורך עשורים במטרה למזער את עלות ההון, לספק ודאות למשקיעים ולשמור על יציבות מאקרו־כלכלית. מנגד, סגנון הפעולה של ממשל טראמפ נדמה לעיתים ככזה שמעלה את עלות ההון — באמצעות טקטיקות שמביאות לאי־ודאות, תנודתיות בשווקים והרחבת המרווחים באשראי. מי מהשניים צודק?

שוק החוזים העתידיים מעריך כי הפד יבצע השנה הפחתת ריבית אחת בלבד — תחזית שנובעת מנתונים מתונים על האינפלציה ועמדה ניצית מצד יו"ר הפד ג'רום פאוול. למעשה, פאוול אף רומז על אפשרות לשינוי בפרשנות של יעד ה־2% כאינדיקטור ממוצע ארוך טווח. במקביל, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ממשיך לתקוף את "פאוול האיטי מדי", ודורש הורדות ריבית נוספות, בדומה לאלו שבוצעו באירופה ובסין. המתח הזה מחדד את ההבדל בין סגנון טכנוקרטי, סבלני ושמרני — לבין סגנון מהיר, ישיר ונועז.

הפער הזה אינו רק בסגנון, אלא בתפיסת עולם שלמה. בעוד הפד של ימינו דוגל בשקיפות, תהליך קונצנזואלי והכוונה עתידית — ממשל טראמפ מזכיר יותר את סגנון הפעולה של חברות טכנולוגיה: "לזוז מהר ולשבור דברים". מבחינתו, הסדר העולמי הרב־צדדי שנבנה מאז מלחמת העולם השנייה הוא חריג היסטורי שיש לתקן. לכן, הוא מקדם מדיניות סחר דו־צדדית, מגוננת ומבוססת על מכסים, במיוחד מול סין, כשהוא עוקף מוסדות מסורתיים ומוביל את המו״מ ישירות מהבית הלבן.

אבל חשוב להבין, הכאוס אינו תוצאה של חוסר תכנון, אלא חלק מהטקטיקה. זו גישה שמעדיפה לבדוק תוך כדי תנועה מה אפשרי, במקום להתאים אסטרטגיה למוסכמות קיימות. מבחינת משקיעים, זו מציאות שבה יש יותר אי־ודאות, אך גם שינוי פוטנציאלי עמוק: מעבר מכלכלה המבוססת על צריכה ממומנת בחוב — לכלכלה שמעמיקה מחדש בייצור ויצוא.

מנגד, גם לסגנון של פאוול יש מחיר. הריביות הנמוכות והוולאטיליות המדוכאת שיצרו השנים האחרונות, תרמו לא מעט להתנפחות בועות פיננסיות בנדל"ן, טכנולוגיה ואג"ח ממשלתיות. ייתכן שדווקא פחות שקיפות מצד הבנק המרכזי הייתה מונעת חלק מהבועות הללו.

בסופו של דבר, הנשיא והנגיד מייצגים שתי גישות קצה. כל אחד מהם עשוי ללמוד מהשני. מפני שבין תמרון מיידי למשמעת מוסדית, נדרשת פעולה משותפת — בין המדיניות הפיסקלית לזו המוניטרית — כדי לנווט את הכלכלה האמריקאית לעתיד בר־קיימא.