מה ההשלכות האמיתיות של האיום הזה על הכלכלה העולמית ועל עולם ההשקעות?

כמעט חמישית מתפוקת הנפט העולמית, כ־20 מיליון חביות ביום, נשענת על מעבר ימי דחוס, ברוחב של 33 קילומטרים בלבד, מצר הורמוז. כאשר הפרלמנט האיראני הצהיר על כוונה לסגור את המצר כתגובה לתקיפות על מתקני גרעין וללחצים גוברים מצד ארה"ב, לא היה צורך בשיגור טיל או בהצבת מחסום ימי כדי להפעיל את השווקים.בתוך שעות, מחיר חבית מסוג Brent זינק מ־70 ל־77 דולר, קפיצה של כמעט 10%. גם שוק הגז הנוזלי (LNG) נבלם, ככל ששחקנים מיהרו להיערך לגרוע מכל.

ובכל זאת, לא התקבלה כל החלטה רשמית על סגירה, המצר לא נחסם, והשיט נמשך. אבל בשוק ההון של העשור הנוכחי, זה כלל לא משנה. התחזיות הפסימיות, הספקולציות והפחדים, הם שמכתיבים את תגובת השוק, שכן שוק ההון הוא מערכת שמבוססת פחות על נתונים ויותר על תודעה. ככל שהאיום נתפס כאפשרי, גם אם הוא בלתי רציונלי מבחינה אסטרטגית, כך הוא הופך לאירוע כלכלי בפני עצמו. 

בעשור הקודם ניסתה איראן מהלך דומה, היא איימה לסגור את מצר הורמוז בתגובה ללחצים מערביים, אך המהלך נבלם כבר בשלבים המוקדמים. צי של מדינות המערב הגביר נוכחות באזור, תרגילים צבאיים רחבי היקף נערכו באגן הפרסי, והשוק הבינלאומי, שכבר התרגל לרטוריקה האיראנית, הגיב במידה מדודה. בתוך ימים ספורים, האיום נמס כמו ערפל בוקר, לא בגלל הסכם או ויתור, אלא פשוט משום שברמה הגיאו־אסטרטגית, הוא נתפס כבלתי ניתן למימוש. 

איראן היא זו שצריכה לפחד

האיום האיראני על סגירת מצר הורמוז מצטייר ככלי לחץ יעיל, אך בפועל מדובר במהלך בעייתי, כמעט הרסני, עבור טהראן עצמה. כ־90% מיצוא הנפט של איראן תלוי במעבר החופשי דרך המצר, וסגירתו תוביל לקריסה כלכלית מיידית, שתפגע קודם כל בכלכלה האיראנית השברירית. זהו תמרון שמציב את איראן בפני מלכודת שהיא עצמה טמנה, וכופה עליה לשלם את המחיר על איום שנועד להכאיב לאחרים.

גם ברמה הצבאית, כל ניסיון לשבש את תנועת הספינות יוביל כמעט בוודאות לתגובה חדה. הצי החמישי של ארה"ב, יחד עם מערכות הגנה של מדינות המפרץ ויכולות מודיעין בזמן אמת, ערוכים להתמודד עם כל הסלמה בזירה. התוצאה היא שמה שנראה כאיום צבאי הופך, בפועל, לאסטרטגיית לחץ פסיכולוגית, לא מול האויבים בים, אלא מול הקברניטים בבורסות.

ומה ההשלכות האמיתיות של האיום הזה על הכלכלה העולמית ועל עולם ההשקעות?

ראשית, מדובר בזעזוע מוחשי: עלייה של 5% במחירי הנפט העולמיים לבדה עשויה לגרור האטה של 0.1% עד 0.2% בתוצר הגולמי העולמי, נתון שעלול להצית נורות אזהרה בבנקים מרכזיים ולדחוף לשינויים במדיניות מוניטרית, כולל העלאות ריבית לא מתוכננות או הקפאת השקעות ציבוריות.

שנית, מדובר בסימן מדאיג למגמה רחבה יותר. כשהשוק מתחיל לתמחר איום תודעתי יומיומי כאילו היה עובדה גיאופוליטית, אנחנו כבר לא בעסקי תחזיות, אלא בעסקי חרדות. הפחד הופך למנוע השקעה; הספק, לנכס סחיר. 

ולבסוף, ישראל אינה מחוץ למשוואה. כל עלייה במחיר הדלק, כל שיבוש בתנועת המכליות, כל שינוי בפרמיית הביטוח הימי, מגולגלים במהירות אל המדפים, אל תחנות הדלק, אל תקציב המדינה. במשק קטן ותלוי ייבוא כמו שלנו, האיום שמרחף הרחק בפתח המפרץ הפרסי מתרגם את עצמו ישירות אל תוך סל הקניות של הציבור, גם אם בפועל לא קרה דבר. זה לא רק המחיר שמשתנה, זו תחושת הוודאות שמתערערת. והשוק, כמו היד שמחזיקה את ההגה הכלכלי, מתחיל לרעוד.

המלחמה של המאה ה־21 מתנהלת לא רק בשדות הקרב ולא רק באוויר, אלא גם בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי. השליטה אינה נובעת עוד מהפעלה ישירה של כוח, אלא מהיכולת להשפיע על האופן שבו העולם מפרש סיכון. בעידן הזה, איראן לא צריכה לשגר טיל כדי לערער יציבות, היא רק צריכה לדעת למקם את עצמה בדיוק בין המציאות לבין מה שהשווקים חושבים שיכול לקרות.

ובתווך הזה, אנחנו, מדינות, חברות, צרכנים, הופכים, כמעט מבלי משים, לשחקנים בדרמה שכל כולה מבוססת על הדמיון. התנועה הכספית מתרגמת רמזים לאסטרטגיות, והאימה לשווי שוק. זה לא מופיע בדוחות רווח והפסד, אבל זה נוכח בכל מחיר שאנחנו משלמים. ההשפעה היא אמיתית, גם אם היא נולדה רק מתוך צל של אפשרות.

הכותבת היא ד"ר בלה ברדה ברקת, יזמת, פרשנית לגיאופוליטיקה וכלכלה.