הפסקת האש היא הזדמנות להתמגן. ואנחנו מפספסים אותה

בכל אזעקה חוזר אותו מסר: היכנסו למרחבים מוגנים. זה מציל חיים.

הנחיה ברורה, מוצדקת, מצילת חיים. אבל עבור מיליוני ישראלים זו הנחיה תיאורטית בלבד.

כ־3 מיליון אזרחים בישראל, קרוב לשליש מהאוכלוסייה, חיים ללא מיגון תקני בדירתם. רק כ־40% מהדירות כוללות ממ"ד. המשמעות פשוטה: כאשר נשמעת אזעקה, אחד מכל שלושה ישראלים נדרש לפעול בלי שיש לו באמת לאן ללכת.

בצפון, הפער הזה הופך לכשל חמור עוד יותר. באזורים הסמוכים לגבול, שבהם זמן ההתרעה קצר במיוחד, עשרות אלפי תושבים חיים ללא ממ"ד. גם ביישובים מעט מרוחקים יותר, שיעור הבתים ללא מיגון מגיע לעד כשליש. במילים אחרות דווקא במקום שבו המיגון קריטי ביותר, הוא חסר.

וכאן נוצרת הסתירה הבלתי נתפסת:

כשפיקוד העורף והממשלה גוערים באזרחים “היכנסו למרחבים מוגנים, זה מציל חיים” הם צודקים.

אבל כשהמדינה לא דואגת שלאותם אזרחים יהיה מרחב מוגן היא כושלת.

זו כבר לא רק סוגיה של תשתיות. זה משבר אמון.

מדינה לא יכולה לדרוש אחריות מהאזרחים בלי לעמוד באחריות הבסיסית שלה כלפיהם. לא ייתכן שהתגובה הרשמית לאיום תהיה הנחיה במקום פתרון. לא ייתכן שהגנה על החיים תישאר תלויה ביכולת הפרט, במקום להיות מובטחת על ידי המדינה.

והמצב הזה לא חדש. הוא מוכר, מתועד, מדובר ובעיקר נגרר.

הפסקת האש הנוכחית אמורה להיות רגע של תיקון. חלון זמן להאיץ תוכניות מיגון, להזרים תקציבים, לקצר תהליכים ולהפסיק לדחות. אבל במקום זה, נדמה שהמערכת שוב נכנסת להמתנה עד האזעקה הבאה. רק שאז, כבר יהיה מאוחר מדי. כי בסוף, השאלה איננה אם האיום יחזור.

השאלה היא כמה אזרחים יישארו בלי מענה כשהוא יגיע.

והפעם, אי אפשר יהיה לומר שלא ידענו.