המדינה קובעת שהבנקים חזקים מדי, השאלה מתי הציבור יתעורר?

החלטת רשות התחרות להכריז על חמשת הבנקים הגדולים בישראל כעל ”קבוצת ריכוז” היא לא עוד כותרת כלכלית. זהו רגע נדיר שבו המדינה בעצמה מודה, במה שהציבור מרגיש כבר שנים: אין באמת תחרות אמיתית במערכת הבנקאית. כאשר כ-90% מהישראלים מנהלים כמעט את כל החיים הפיננסיים שלהם באותו בנק — עו”ש, אשראי, פיקדונות והשקעות — הבנק לא באמת צריך להתאמץ בשביל לשמור על הלקוח. ובנקודה הזו בדיוק מתחילה הבעיה.

הבנקים בישראל התרגלו ללקוח פסיבי. לקוח שלא בודק. לא משווה. לא מתמקח. לא דורש. ולא שואל שאלות. הישראלים לא יריבו עם הבנק שלהם על עשירית אחוז ריבית במשכנתא, אפילו אם היא יכולה להיות שווה להם את החופשה הבאה בתאילנד, או את הבר מצווה שיעשו לילד. גם ממש לא בטוח שהישראלים ידרשו מהבנק שלהם פטור מעמלות שונות של מסחר בשוק ההון. ובעיקר, הישראלים הם ציבור לקוחות שמפחד ומורתע מעוצמת הבנקים וחושש לעבור בנק לטובת בנק אחר.

בזמן שהריבית במשק עלתה בצורה חדה בשנים האחרונות, הרווחים של הבנקים זינקו למספרים חסרי תקדים. אבל הציבור? הוא קיבל הרבה פחות. לפי הנתונים שפורסמו, על ידי רשות התחרות, , אילו משקי הבית היו מקבלים תנאים דומים לאלו שקיבלו החברות הגדולות — היו נשארים בכיס של הציבור כ-20 מיליארד שקלים בשלוש השנים האחרונות.

20 מיליארד שקלים זה לא “פער קטן”. זו הוכחה כי קיימת מערכת שלמה שבנויה על פערי ידע. מי ששולט באוריינות פיננסית ומבין כסף וכלכלה — משלם פחות. מי שלא מבין — מממן את הרווחים של המערכת הבנקאית. החלק הכי מטריד בנתוני רשות התחרות הם לא רק הנתונים עצמם, אלא ההבנה עד כמה הציבור התרגל לחשוב שאין לו כוח ואין לו שום מנוף מול הבנקים. הציבור הישראלי מקבל ריבית גרועה על אשראי לדיור או לצריכה עצמית. אפילו אם יש לו ערבויות ובטוחות, משכורת קבועה והגיליון דירוג האשראי שלו טוב. הבנק מציע לציבור הצעה גרועה, והישראלים חותמים עליה בלי לשאול שאלות. הציבור גם מקבל סירוב מהבנק כאילו מדובר בגזר דין. הישראלים חותמים על הלוואות בלי להבין כמה הן באמת יעלו להם. והבנקים כמובן יודעים ומנצלים את זה.

לפי הנתונים, הפער בין הריבית שהבנקים מפרסמים לבין הריבית שהלקוחות באמת מקבלים יכול להגיע ליותר מ-2.5%. כלומר — מי שמתמקח מקבל תנאים אחרים לגמרי ממי שלא. לכן, זאת לא תחרות חופשית. אלא מדובר בתחרות למי יש יותר ידע פיננסי. המהלך של רשות התחרות הוא ניסיון לשבור את המצב הזה. לאפשר ללקוחות לפתוח פיקדונות גם בלי להעביר חשבון עו”ש, לחייב שקיפות אמיתית ולהקל על מעבר בין בנקים.

אבל האמת היא שגם רגולציה לא תספיק אם הציבור ימשיך להיות אדיש. כי בסוף, הבנקים לא מפחדים מרפורמות. הם מפחדים מציבור שמבין כסף. ציבור שבודק את דוח נתוני האשראי שלו. שמבין את המשמעות של הריביות. מציבור ששואל שאלות, שלא מתבייש להתמקח, ושבסוף מבין שהבנק הוא גוף עסקי — לא חבר משפחה.

השינוי האמיתי יתרחש ביום שבו הישראלים יפנימו ויפסיקו לחשוב שהבנק “עושה להם טובה”. כי בעולם של היום, מי שלא מבין אשראי — משלם עליו ביוקר.

הכותב משמש כמייסד ומנכ"ל של קרדיט Group