יותר ויותר בעלי הכנסות גבוהות עוזבים את ישראל ביחס לשנים קודמות - מחקר חדש של רשות המיסים

המחקר החדש של רשות המסים מתחבר לממצאים קודמים של חוקרי אוניברסיטת תל אביב ומצביע על בעיה עמוקה בהרבה ממספר הישראלים שעוזבים: ישראל מאבדת שיעור גבוה של בעלי הכנסות גבוהות, שהם גם מהנישומים החשובים ביותר שלה. ככל שבסיס המס הזה מצטמצם, החשש הוא שהנטל על בעלי ההכנסות הגבוהות שנשארים יגדל — ויחזק אצל חלקם את הכדאיות הכלכלית של מעבר לחו”ל. כך עלול להיווצר מעגל שמזין את עצמו

הדיון בהגירה מישראל מתמקד בדרך כלל במספר העוזבים. אלא שהנתונים החדשים מצביעים על שאלה כלכלית חשובה לא פחות: מי עוזב את ישראל — וכמה מסים האנשים האלה שילמו לפני שעזבו?

המחקר החדש של רשות המסים על ישראלים שעוברים לחו”ל מצביע על מאפיין מטריד במיוחד של גל ההגירה הנוכחי: חלק משמעותי מהעוזבים מגיע מהשכבות בעלות ההכנסות הגבוהות.

מבחינת קופת המדינה, המשמעות גדולה בהרבה מאובדן של מספר תושבים מסוים. אדם בעל הכנסה גבוהה הוא בדרך כלל גם נישום שמשלם מס הכנסה בהיקף גבוה משמעותית מהממוצע. כשהוא עוזב את ישראל, המדינה עלולה לאבד מקור הכנסה שהיה מממן במשך שנים חלק מהוצאותיה.

וזה בדיוק המקום שבו בעיית ההגירה עלולה להפוך לבעיה פיסקלית.

לא כל עוזב שווה לקופת המדינה

מערכת מס ההכנסה בישראל פרוגרסיבית. ככל שההכנסה עולה, שיעור המס השולי עולה, ולכן חלק גדול מתקבולי מס ההכנסה מגיע מבעלי ההכנסות הגבוהות.

מבחינה חברתית אפשר להתווכח כיצד ראוי לחלק את נטל המס. מבחינה חשבונאית, לעומת זאת, המשמעות ברורה: לקופת המדינה יש תלות גדולה יחסית בקבוצה מצומצמת של נישומים בעלי הכנסות גבוהות.

לכן, אם שיעורם של בעלי ההכנסות הגבוהות בקרב המהגרים גדל, הנזק הפיסקלי עלול להיות גדול בהרבה מהשיעור שלהם בכלל האוכלוסייה.

המדינה אינה מאבדת רק עובדים. היא מאבדת חלק מבסיס המס שלה.

המחקר של אוניברסיטת תל אביב כבר הצביע על אותה אוכלוסייה

הממצא הזה מתחבר היטב למחקר של פרופ’ איתי אטר, פרופ’ ניתאי ברגמן ודורון זמיר מאוניברסיטת תל אביב, שבחן את גל ההגירה שהחל ב-2023.

החוקרים מצאו כי מינואר 2023 ועד ספטמבר 2024 עזבו את ישראל כ-90 אלף תושבים — כ-50 אלף ב-2023 וכ-40 אלף נוספים בתשעת החודשים הראשונים של 2024.

אבל הנתון המעניין במיוחד בהקשר הנוכחי הוא הרכב העוזבים.

לפי המחקר, משקל בעלי ההכנסה הגבוהה בקרב המהגרים זינק מכרבע ליותר משליש.

כלומר, לא מדובר רק בעלייה במספר העוזבים. חל שינוי גם בהרכב הכלכלי שלהם.

גם הלמ”ס מצאה כי מאזן ההגירה הבין-לאומית הכולל של ישראל ב-2024 היה שלילי, בהיקף של 18.7 אלף איש, כשהסיבה המרכזית לכך הייתה הגירת ישראלים לחו”ל.

שתי עבודות שונות — אותה נורת אזהרה

שני המחקרים מגיעים לנושא מכיוונים שונים.

המחקר של אוניברסיטת תל אביב מסתכל בעיקר על זהות העוזבים ומאפייניהם.

המחקר של רשות המסים מאפשר לראות את התופעה דרך הכנסותיהם ותשלומי המס שלהם.

וכשמחברים את שתי התמונות מתקבלת שאלה מטרידה: מה קורה למדינה שמערכת המס שלה נשענת במידה משמעותית על בעלי הכנסות גבוהות, ובמקביל שיעורם של בעלי ההכנסות הגבוהות בקרב העוזבים הולך וגדל?

מעגל שעלול להזין את עצמו

כאן חשוב להפריד בין עובדה לבין פרשנות.

אין במחקרים האלה הוכחה לכך שבעלי הכנסות גבוהות עוזבים את ישראל בגלל גובה המס שהם משלמים. לא נכון להסיק מהנתונים שהם מרגישים “פריירים”, כועסים על מערכת המס או שהמיסוי הוא המניע להגירה.

אבל מבחינה כלכלית ניתן להצביע על סיכון אחר.

נניח שקבוצה של בעלי הכנסות גבוהות עוזבת.

המדינה מאבדת חלק מהכנסות המס ששילמו.

אבל הוצאות המדינה אינן יורדות מיד באותו שיעור. ביטחון, בריאות, חינוך, רווחה, תשתיות ותשלומי ריבית ממשיכים לדרוש מימון.

אם הממשלה נדרשת להשלים את ההכנסות החסרות באמצעות העלאות מס, חלק משמעותי מהנטל הנוסף עשוי ליפול שוב על האוכלוסייה בעלת יכולת התשלום הגבוהה.

כלומר:

בעלי הכנסות גבוהות עוזבים → בסיס המס מצטמצם → הנטל על בעלי ההכנסות הגבוהות שנשארו עלול לגדול → הכדאיות היחסית של חיים ועבודה מחוץ לישראל עשויה לעלות → עוד בעלי הכנסות גבוהות עלולים לשקול לעזוב.

זה אינו תרחיש שהמחקרים מוכיחים שיתרחש. אבל זהו סיכון כלכלי שנובע מהמבנה של מערכת מס הנשענת במידה רבה על קבוצה מצומצמת יחסית של נישומים.

הבעיה הגדולה היא לא המיליארד הראשון

אובדן המס שכבר נמדד הוא חשוב, אבל הוא אינו בהכרח הסיפור המרכזי.

נניח שעובד צעיר בהייטק, רופא, מנהל, יזם או בעל מקצוע חופשי בעל הכנסה גבוהה עוזב את ישראל בגיל 35 או 40.

הנזק לקופת המדינה אינו רק המס שלא שילם בשנה שלאחר העזיבה.

אם אותו אדם היה נשאר בישראל עוד 20 או 30 שנה, המדינה הייתה עשויה לקבל ממנו מס הכנסה, מסים על צריכה, מסים הקשורים להשקעות ולעתים גם מסים הנוצרים מפעילות עסקית ומיצירת מקומות עבודה.

לכן הערך הכלכלי של אובדן אוכלוסייה יצרנית ובעלת הכנסה גבוהה עשוי להיות גדול משמעותית מהמס שאפשר למדוד בשנה אחת.

ויש כאן בעיה נוספת: אלה האנשים שהכי קל להם לעזוב

דווקא לבעלי הכנסות גבוהות ולהון האנושי המבוקש ביותר יש בדרך כלל אפשרויות רבות יותר מחוץ לישראל.

מהנדס תוכנה, רופא מומחה, חוקר, יזם או מנהל בכיר יכולים במקרים רבים להעביר את מרכז חייהם למדינה אחרת בקלות יחסית לעובד שהכנסתו נמוכה וכישוריו פחות ניידים.

זאת נקודה קריטית למדיניות המס.

ככל שהנישום משלם יותר מס, כך במקרים רבים הוא גם נייד יותר מבחינה בינלאומית.

למדינה יש אפוא בעיה כפולה: היא תלויה מאוד בהכנסות המס של האוכלוסייה החזקה — ובאותה שעה זו בדיוק אחת האוכלוסיות שלהן קיימת האפשרות המעשית ביותר לבחור במדינה אחרת.

השאלה שישראל צריכה להתחיל לשאול

השאלה אינה האם בעלי הכנסות גבוהות צריכים לשלם יותר מס. מערכת מס פרוגרסיבית בנויה בדיוק על העיקרון הזה.

השאלה היא כמה רחוק אפשר להגדיל את התלות בקבוצה הזאת מבלי להביא בחשבון את העובדה שבעולם גלובלי חלק מחבריה יכולים פשוט לקום ולעבור למדינה אחרת.

מחקר אוניברסיטת תל אביב כבר הצביע על העלייה החריגה במשקל בעלי ההכנסות הגבוהות בקרב המהגרים. המחקר החדש של רשות המסים מוסיף לתמונה את הצד הפיסקלי.

יחד הם מצביעים על סכנה שצריך להתייחס אליה ברצינות: אם ישראל תאבד בהדרגה חלק מהאוכלוסייה שמייצרת חלק גדול מהכנסותיה ומשלמת חלק גדול ממסיה, החשבון לא נעלם. הוא פשוט עובר למי שנשאר.

ואם מי שנשאר ומשלם את החשבון הוא שוב אותו ציבור של עובדים ובעלי הכנסות גבוהות, עלול להיווצר מעגל בעייתי: ככל שיותר מהם יעזבו, כך יגדל הנטל היחסי על אלה שנשארו — וככל שהנטל על הנשארים יגדל, כך עלול לגדול גם מספר האנשים שישקלו אם עדיין משתלם להם להישאר.

זו אולי הסכנה הכלכלית הגדולה ביותר בגל ההגירה הנוכחי: לא רק אובדן של משלמי מסים — אלא האפשרות שאובדן משלמי המסים יהפוך בעצמו לגורם שמחליש עוד יותר את בסיס המס הישראלי.

מהגרים ישראלים לחו״ל