דעה: עובדים זרים אינם הבעיה של המשק, הם מאפשרים לו להמשיך לעבוד

דו"ח משרד העבודה שפורסם לאחרונה מעלה סוגיה חשובה. אין חולק על כך שמדינת ישראל צריכה לשאוף להגדיל את הפריון, לעודד חדשנות ולהעלות את רמת השכר במשק. אלא שהמסקנה שלפיה הרחבת העסקת העובדים הזרים היא הגורם שמעכב את התהליכים הללו, מתעלמת מהמציאות שאיתה מתמודד המשק הישראלי בשנים האחרונות.

הדיון אינו צריך לעסוק בשאלה האם עדיף להעסיק עובדים ישראלים. ברור שכן. השאלה האמיתית היא מי ימלא כיום את עשרות אלפי המשרות הפתוחות בענפי הבנייה, התעשייה, החקלאות והתשתיות, כאשר במשך שנים ארוכות אין להן דורש. גם לפני המלחמה, מעסיקים התקשו לגייס עובדים ישראלים לתפקידים רבים, לא רק בגלל השכר אלא גם בשל אופי העבודה, המחסור בהכשרות מקצועיות והשינויים שחלו בשוק התעסוקה.

המשק מסתמך באופן כמעט מלא

אירועי 7 באוקטובר שינו לחלוטין את נקודת המוצא של הדיון. חלק ניכר מהמשרות שמאוישות כיום על ידי עובדים זרים כלל לא היו מאוישות על ידם בעבר. במשך שנים הן אוישו בעיקר על ידי עובדים פלסטינים, שכניסתם לישראל הופסקה כמעט בן לילה. עובדים זרים לא החליפו עובדים ישראלים, אלא נכנסו לוואקום שנוצר בעקבות היעלמותו של כוח עבודה משמעותי שעליו הסתמכו ענפים שלמים במשק. בלעדיהם, אתרי בנייה היו נעצרים, מפעלים היו מתקשים לעמוד בהתחייבויותיהם וחקלאים היו נותרים ללא ידיים עובדות. זו לא הייתה בחירה אידיאולוגית, אלא הכרח כלכלי.

הטענה כי הרחבת מכסות העובדים הזרים שוחקת את השכר נשמעת נכונה על הנייר, אך המציאות מורכבת יותר. בענפים רבים השכר כבר עלה בשנים האחרונות, ובכל זאת המחסור בכוח אדם נותר בעינו. הסיבה לכך פשוטה: לא כל מחסור נובע מגובה השכר. הוא נובע גם מהיעדר עובדים זמינים, מהעדפות תעסוקתיות של עובדים ישראלים ומהפער ההולך וגדל בין צורכי המשק לבין היצע כוח האדם המקומי.

יציבות שמקדמת חדשנות

גם הטענה שלפיה עובדים זרים מעכבים חדשנות מחייבת הסתכלות רחבה יותר. חדשנות אינה מתרחשת כאשר קווי ייצור מושבתים, פרויקטים מוקפאים או יבולים נותרים בשדות. כדי להשקיע בטכנולוגיה, באוטומציה ובהכשרות מקצועיות, עסקים זקוקים קודם כול ליציבות תפעולית. עובדים זרים אינם תחליף לחדשנות. הם מאפשרים למשק להמשיך לפעול בזמן שתהליכי ההתייעלות וההשקעה מתקדמים.

חשוב גם לזכור שעובדים זרים אינם משרתים רק את האינטרס של המעסיקים. כאשר חסר כוח אדם בענפי הליבה, הציבור כולו משלם את המחיר. מחסור בעובדים פירושו עיכובים במסירת דירות, האטה בפרויקטי תשתית, פגיעה בייצור המקומי ועלויות גבוהות יותר שמגיעות בסופו של דבר לכל בית בישראל. לכן, השאלה אינה רק כמה עובדים זרים מעסיק המשק, אלא מה תהיה העלות של היעדרם.

אין בכך כדי לומר שאין צורך במדיניות ארוכת טווח. להפך. ישראל חייבת להשקיע בהכשרות מקצועיות, לעודד ישראלים להשתלב במקצועות חיוניים, להגדיל את הפריון ולהאיץ אימוץ טכנולוגיות מתקדמות. אך אלו תהליכים שנבנים לאורך שנים. עד שהם יבשילו, אי אפשר להשאיר ענפים שלמים ללא כוח האדם הדרוש להם מתוך תקווה שהשוק יפתור את הבעיה מעצמו.

עובדים זרים מניעים צמיחה

דו"ח משרד העבודה מעלה שאלות חשובות, וראוי לקיים עליהן דיון רציני. אך אסור שהדיון יתנהל מתוך הנחה שעובדים זרים הם מקור הבעיה. הם אינם הסיבה למחסור בהכשרות מקצועיות, לפריון הנמוך או לקצב האיטי של אימוץ חדשנות. האחריות לכך מוטלת על מדיניות ארוכת שנים, לא על האנשים שהגיעו לישראל כחוק כדי למלא מחסור אמיתי.

הבחירה אינה בין עובדים זרים לבין כלכלה מתקדמת. ישראל זקוקה גם להשקעה בהון האנושי המקומי וגם למענה מיידי למחסור הקיים בכוח אדם. כל עוד אין חלופה אמיתית לעשרות אלפי המשרות שנותרו ריקות, עובדים זרים אינם הבעיה של המשק. במידה רבה, הם אלה שמאפשרים לו להמשיך לצמוח, לבנות ולייצר גם בתקופה המורכבת ביותר שידעה המדינה.