חופשה של שבוע וחוב של 3 שנים: מי מרוויח מקמפיין החגים של חברות האשראי?

לוח השנה  העברי מכתיב לציבור הישראלי לא רק מועדי חגים וחופשות, אלא גם מחזוריות פיננסית קבועה וכואבת. מדי שנה, רגע אחרי שהיעדר המסגרות של אוגוסט מרוקנות את חשבון הבנק, מגיעה תקופת החגים - "מסחטת המזומנים" הרשמית של המשפחה הישראלית. בדיוק בנקודת השבר הזו, שבה מד הלחץ התזרימי מגיע לשיא, מתייצבות חברות כרטיסי האשראי עם פתרון הקסם: הלוואה מיידית בקליק פשוט, ולכל מטרה כמובן. 

אבל, מאחורי הזוהר השיווקי והקריצה ל"חופש", מסתתר אבסורד כלכלי ומקומם שחלק משמעותי ורחב מהציבור משלם עליו ביוקר.

בתקופה שבה סביבת המאקרו עוברת שינויים, ומגמת הריבית במשק מצויה במגמת ירידה, הציבור מצפה, ובצדק, להקלה מסוימת בעלויות המימון והאשראי שהא לוקח. אלא שבכל הנוגע לאשראי צרכני חוץ-בנקאי, חוקי הגרביטציה הכלכליים פועלים רק בכיוון אחד: כשהריבית עולה, ההלוואות מזנקות מיד; אבל כשהיא יורדת, מחיר החוב הצרכני נשאר קשיח בצמרת.

הנתונים מדברים בעד עצמם. על פי הדוחות הציבוריים של חברות האשראי, תיקי האשראי של חברות כרטיסי האשראי, ממשיכים להציג ריביות ממוצעות של קרוב ל-10% בהלוואות רגילות, ובמוצרים בעייתיים כמו "אשראי מתגלגל" (חיוב חודשי קבוע שדוחה את היתרה) הריבית מאמירה לכ-14.6%. במילים פשוטות: הציבור מקבל את המוצר היקר ביותר בשוק, דווקא כשהוא נמצא במצב הרגיש והפגיע ביותר.

מדוע זה קורה? התשובה נעוצה בפסיכולוגיה של הצריכה ובמבנה השוק. לקראת החגים, הצרכן הישראלי אינו מחפש אופטימיזציה פיננסית, הוא מחפש חמצן. חברות האשראי מזהות היטב את תחושת המחנק, את הלחץ החברתי ואת רגשות האשם ההוריים, ואורזות מוצר פיננסי מסוכן כ"הגשמת חלום" או כמחווה משפחתית טבעית. הנגישות המיידית- אישור בשניות דרך האפליקציה, בלי שאלות של מנהל סניף ובלי בירוקרטיה, מעוורת את עיני הלווים שלא בוחנים את השורה התחתונה: כמה זה באמת עולה להם.

במצב כזה, הלוואה לחופשה או לקניות החג היא מלכודת דבש שמגיעה אפילו בלי תפוח עץ לידו. מוצר מתכלה, שהחוויה ממנו מסתיימת תוך ימים ספורים, הופך לנטל תזרימי חודשי שנמשך שלוש שנים. כשחגי תשרי של השנה הבאה יגיעו, אותה משפחה עדיין תשלם על ארוחות החג והטיסות של השנה שעברה ותיאלץ לקחת הלוואה נוספת כדי לסגור את הבור.

האבסורד הזה צורם כפליים כאשר מביטים על התמונה הפיננסית הרחבה ועל ניגוד העניינים המובנה במערכת הבנקאית. מצד אחד, הבנקים חשופים במיליארדים לקבלנים וליזמים בפרויקטים תקועים ומחפשים דרך לפרוק מעצמם את הסיכון העסקי, מצד שני, הם דוחפים ומעודדים משכנתאות אגרסיביות לציבור, רק כדי להזרים חמצן לאותם פרויקטים בדיוק ולגלגל את הסיכון מהיזמים אל גבם של משקי הבית. אותן משפחות, שכורעות תחת עומס המשכנתא, מוצאות את עצמן במלכוד: במקום להקל על המחנק, המערכת דוחפת אותן לפתרונות גרועים בדמות הלוואות בזק צרכניות בריביות דו-ספרתיות רק כדי לעמוד בתשלום המשכנתא הבא ולממן את החג. בכך, הציבור משלם פעמיים – פעם אחת על סיכוני ענף הנדל"ן, ופעם שנייה בריביות עתק על החובות שנועדו לכבות את השריפה. 

אי אפשר לבוא בטענות רק למודל העסקי של חברות האשראי, הטענה המרכזית צריכה להיות מופנית כלפי הרגולטור. בנק ישראל, שמטיף ללא הרף לאוריינות פיננסית, מאפשר לקמפיינים אגרסיביים לנרמל נטילת חובות בריבית נשך למטרות מותרות, ללא גילוי נאות מודגש על עלות הריבית הכוללת.

החגים הם אולי זמן של שמחה והתחדשות, אבל עבור משפחות רבות הם הפכו למנוע של שקיעה כלכלית. עד שהרגולטור יציב תמרור עצור לפרסום הדורסני הזה, האחריות נשארת אצלנו. עלינו לפעמים לנשום עמוק, לזכור שאת החופשה מממנים מחיסכון ולא מריביות עתק, ולא לתת לקמפיין עונתי נוצץ ככל שיהיה לשעבד את העתיד הכלכלי של הבית.

הכותב משמש כמנכ"ל חברת קרדיט קלין המלווה לקוחות פרטיים ועסקיים בתחום האשראי