טור דעה: כשרגולטורים מקבלים חסינות על חשבון הצרכן

פסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין הניסיון להפסיק את כהונתה של הממונה על התחרות, עו"ד מיכל כהן, אינו עוד פלפול משפטי על סמכויות נציב שירות המדינה או על דקויות ההליך המנהלי. הוא משקף את העיוורון המערכתי שממנו סובל המשק הישראלי ואת ההגנה האוטומטית, כמעט המקודשת, שלה זוכים רגולטורים ומי שמתקראים שומרי סף.

שופטי העליון אמנם אפשרו להמשיך בהליך, אך הערימו קשיים נוספים בדרך להפסקת כהונתה של הממונה. בשיח המשפטי, כל ניסיון לבחון את תפקודו של ראש רשות כלכלית מתויג מיד כפגיעה בעצמאות שומרי הסף. כך נדחקת הצדה השאלה הבסיסית ביותר - מה קיבל הציבור בתמורה למאות מיליוני השקלים, למשאבי העתק ולסמכויות הנרחבות שהופקדו בידי הרשות?

בית המשפט בוחן תהליכים ופרוצדורות, אך מהות הדיון הציבורי והמשפטי צריכה להיות תפקודה של רשות התחרות. כשבוחנים את פעילותה בעשור האחרון, ובפרט בשנים האחרונות, הפער בין הרטוריקה המנופחת לבין התוצאות לצרכן אינו עוד פער. זהו שבר מוחלט שמורגש בכיסם של אזרחי ישראל.

ההוכחה הטובה והכואבת ביותר לכך נמצאת בענף הרכב והביטוח, שבו החלטות הרשות משפיעות ישירות על כל בית בישראל.

רשות התחרות אפשרה לקומץ חברות ביטוח להרחיב את שליטתן בשרשרת תיקון הרכב. חברות הביטוח שחקו את מחירי החלפים, צמצמו את התמורה למוסכים והכתיבו תנאי התקשרות קשיחים במסגרת ״מוסכי ההסדר״. הטענה הייתה שהמהלכים האלה ייעלו את עבודת המוסכים ויוזילו את עלויות התיקון.

זה לא קרה. מחירי הביטוח לא ירדו והפרמיות זינקו בעשרות אחוזים. החיסכון שהשיגו חברות הביטוח על חשבון המוסכים לא הגיע לציבור. הצרכן משלם יותר, אבל אינו מקבל שירות טוב יותר.

הלחץ שמפעילות חברות הביטוח פוגע גם באיכות התיקון. מוסכים נאלצים לצמצם שעות עבודה ולהשתמש בחלפים מאיכות נמוכה יותר כדי לעמוד במחירים שנכפים עליהם. זה מסוכן במיוחד כיום, כאשר כלי הרכב כוללים מערכות ממוחשבות, סוללות במתח גבוה ומערכות בטיחות מתקדמות. פשרה באיכות התיקון עלולה לסכן את הנהג ואת הנוסעים.

גם חופש הבחירה של הצרכן נפגע. בעל רכב שרוצה לבחור בעצמו מוסך מקצועי ואמין נדרש לא פעם לשלם השתתפות עצמית כפולה ואף יותר. זו אינה בחירה חופשית, אלא דרך לדחוף אותו למוסך שבחרה עבורו חברת הביטוח.

תיקונים לקויים ושמאות כפותה עלולים לגרום גם לירידת ערך שאינה מפוצה. את הנזק מגלה בעל הרכב רק כשהוא מבקש למכור אותו, ואז הוא נאלץ לספוג את ההפסד בעצמו.

בכל פרמטר, במחיר, באיכות ובמגוון, עמדותיה של הרשות לא רק שלא הועילו, אלא יצרו כשל שוק הרסני. התמונה הזאת אינה מוגבלת לענף הרכב. היא משתקפת במונופולים בענף המזון שלא רוסנו, בקרטלים שלא פורקו וביוקר המחיה שחונק את המשפחות בישראל, בזמן שהרשות ממשיכה להפיק דוחות מלומדים ולקיים דיונים עקרים.

הגנת היתר שמעניקה המערכת המשפטית לפקידות הבכירה מייצרת בעיה עמוקה בהרבה משאלת כהונתו של אדם זה או אחר. כך נוצר מצב שבו רשות שלטונית מחזיקה בכוח ובמשאבים רבים, אך פועלת ללא מנגנון אמיתי למדידת תוצאות ולתיקון טעויות.

במגזר העסקי, מיזוג כושל שמביא לעליית מחירים מחייב הפקת לקחים. בחברה מסחרית, אסטרטגיה שנכשלת נבחנת מחדש ונזנחת. ברשות התחרות עולם כמנהגו נוהג. הרשות אינה בוחנת בדיעבד את תוצאות החלטותיה. אין בדיקה כמה מהמיזוגים שאישרה הובילו להורדת מחירים או אם ההחלטות להכריז, או שלא להכריז, על מונופולים שירתו את הציבור. איש אינו מודד.

גם כאשר עמדה של הרשות מתבררת כמחוללת אי תחרות, כמעודדת קרטליזציה שקטה או כמנציחה ריכוזיות, אין בה מנגנון ביקורת פנימי שמסוגל להודות בטעות ולשנות כיוון. מיליוני שקלים מתקציב המדינה מופנים לחקירות סרק, לניירות עמדה אקדמיים ולהתכתשויות משפטיות, בעוד השווקים הריכוזיים ממשיכים לגבות מחירים מופקעים באין מפריע.

עצמאות שיקול הדעת של שומרי הסף היא ערך חשוב, אך היא אינה יכולה להפוך לתעודת ביטוח מפני כישלון מקצועי. לצד הדיון בהגנה על עצמאותם של רגולטורים, יש לבחון גם את תפקודם ואת התוצאות שהשיגו. אחרת, הצרכן נשאר מחוץ לתמונה וההליך הפורמלי הופך לעיקר.

רגולטור שאינו מגן על הצרכן, אינו מוזיל את יוקר המחיה, אינו מודד את עצמו ואינו מסוגל לתקן את שגיאותיו, אינו שומר סף. הוא מחסום לתחרות ואסור שימשיך לכהן בתפקידו.