פסק דין נדיר >> הבעל חזר בו מהענקת המתנה, אך ביהמ"ש פסק שלאישה בעלות על מחצית מהבית

פסק דין נדיר ניתן בפרשיה, בה נתבקש ביהמ"ש למשפחה להכריע, האם יש לאישה זכויות בבית הרשום ע"ש הבעל, למרות שהבעל חזר בו מהענקת הזכויות בבית לאישה.
המאבק המשפטי נסב על בית, שנבנה על מגרש שחציו בבעלות הבעל, וחציו בבעלות אחותו. בני הזוג חתמו על הסכם ממון המגדיר את זכויות האישה בבית, אך ביטלו אותו לאחר כ - 10 שנות נישואין.

עם ביטול הסכם הממון, העניק הבעל לאישה מחצית מזכויותיו בבית, במסגרת תצהיר מתנה. עם השנים בנו בני הזוג את ביתם על המגרש, ונטלו הלוואות, בשווי כולל של למעלה ממיליון שקלים, אך אז עלו יחסיהם על שרטון. האישה הגישה באמצעות עו"ד נאוה פרס, תביעה רכושית נגד הבעל, במסגרתה תבעה מחצית מהזכויות במגרש ובבית שנבנה עליו.
הבעל טען, כי מכיוון שלא השלים את עסקת המתנה בלשכת רישום המקרקעין, ולאור התנהגותה המחפירה של אשתו (שניסתה להרחיק אותו מהבית בטענות על אלימות) - אין היא זכאית למחצית מהנכס.

"טענתה המרכזית של האישה", אומרת עו"ד פרס "הייתה, שבני הזוג השקיעו בבית כספים משותפים, ועל כן ראתה האישה את עצמה כשותף שווה בבעלות בזכויות בבית. בנוסף התחייב הבעל שיעביר לה מחצית מהזכויות בנכס, בכתב".
כב' השופט נפתלי שילה, מביהמ"ש למשפחה בתל אביב, פסק שעל סמך העדויות שהובאו בפניו והראיות שהוגשו, קיימת כוונת שיתוף ספציפי בין הצדדים, ומכוח זה זכאית האישה למחצית הזכויות בבית.
 
טרם נישואי בני הזוג, העבירו הוריו של הבעל לו ולאחותו את זכויותיהם, במגרש בהרצלייה, במתנה. עם נישואיהם חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע, שכל רכוש שיש לצדדים במועד החתימה, או כזה שיתקבל בעתיד במתנה או בירושה על ידי מי מהם, יהיה רכושם המשותף.

ביחס למגרש נקבע, שהוא יישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, ייחשב בכל עת רכושו שלו, ולא ייכלל במסגרת הרכוש המשותף. עוד נקבע, שזכויות הבעל במגרש הן מלאות ומוחלטות, ולא יושפעו מבנייה, מהשבחה, או מכל סיבה שהיא. בנוסף, נקבע כי במקרה של פרידה בין בני הזוג, תהיה האישה זכאית לפיצוי קצוב בסך 25% משווי חלקו של הבעל בקרקע.
כעבור מספר שנים, הבעל חתם על תצהיר לפיו הוא מעניק מחצית מחלקו במגרש לאישה במתנה, ללא תמורה, וללא יכולת לחזור בו. האישה מצדה חתמה על תצהיר לקבלת המתנה. בסמוך לאחר מכן, ביטלו השניים את הסכם הממון ביניהם, והביטול אושר בבית המשפט לענייני משפחה.

עסקת המתנה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין
לימים בנו בני הזוג על המגרש בית, שנבנה בין השנים 2006-2009, ולצורך בנייתו לקחו הלוואות, בסך כולל של מעל מיליון שקלים, כאשר שניהם רשומים כלווים, ושילמו דמי הוון.
בתחילת 2010 עברו בני הזוג להתגורר בבית עם ילדיהם, והזכויות במחצית המגרש נרשמו על שם הבעל בלשכת רישום המקרקעין. המחצית השנייה נרשמה על שם אחותו.
לטענת הבעל, לאחר שהושלמה העברת הזכויות על שמו, הוא ביקש מעורך הדין שלא להמשיך בפעולות הנדרשות לרישום עסקת המתנה בינו לבין אשתו בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, הבעל נותר רשום כבעלים של מחצית המגרש, ואילו האישה לא נרשמה כבעלת זכויות במגרש. למרות זאת, בני הזוג חתמו שוב בשנת 2011 על אותם תצהירי מתנה, לפיהם הבעל מעניק מחצית מחלקו במגרש במתנה לאישה.

כעבור כחצי שנה, כשהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, הגישה האישה באמצעות עו"ד פרס, תביעות נגד הבעל – תביעת מזונות לילדים, ותביעה רכושית. במסגרת התביעה הרכושית עתרה האישה לפסק דין הצהרתי, שיקבע כי היא בעלת מחצית מזכויות הבעל במגרש, ובבית שנבנה עליו.
טענת הבעל: תצהיר המתנה מבטל את כלל "כוונת השיתוף הספציפי".

לטענת הבעל, הוא רשאי היה לחזור בו מהמתנה שהעניק לאישה, מאחר שהמתנה לא הושלמה (לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין), וכן לאור "התנהגותה המחפירה". לדבריו, היא העלילה עליו כי הוא אלים ומסוכן, ואף טענה כי פגע מינית בבתם. בנוסף, טען הבעל שכל השנים שמרו בני הזוג על הפרדה רכושית מוחלטת, ואף בניית הבית מומנה בעיקר מכספי משכנתא שהוא פרע מחשבונו הפרטי, ובסיוע אמו וחבריו. לטענתו, האישה לא תרמה דבר לבניית הבית ואף לא התעניינה בו.
מנגד טענה עו"ד נאוה פרס, שהבית – בשווי של 5-6 מיליון שקלים, נבנה מכספים משותפים של בני הזוג, ושהאישה הייתה מעורבת בבנייתו. כך, לדבריה, לא לחינם העניק הבעל לאישה מחצית מזכויותיו בבית במתנה. בנוסף, טוענת עו"ד פרס, שהבעל ויתר בתצהירו על הזכות לחזור בו מהמתנה, וכי לטענותיו על התנהגות מחפירה של האישה – אין כל יסוד.

"מאחר שבית המגורים הוא גולת הכותרת של החיים המשותפים, קיימת כוונת שיתוף ספציפי בבית, ולכן הוא שייך גם לאישה מכוח הדין הכללי, ומכוח העובדה שהצדדים הסכימו ביניהם שהבית משותף", טוענת עו"ד פרס. לטענת הבעל, מכיוון שהשניים חתמו על תצהיר מתנה, אין להחיל את כלל "כוונת השיתוף הספציפי".

ביהמ"ש: "התחייבות הבעל שלא לחזור בו מהמתנה, מעידה על קיומה ללא תנאי"
כב' השופט שילה מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, שדן בתביעות האישה, קבע שמאחר וחל על הצדדים חוק יחסי ממון, ברור שכל הכספים, הנכסים והזכויות הפנסיוניות שצברו מיום נישואיהם ועד למועד הגשת התביעה, יחולקו ביניהם בחלקים שווים.

לדברי כב' השופט שילה, המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם מגיעות לאישה מחצית מהזכויות במגרש ובבית בהרצלייה. לטענת הבעל, המתנה ניתנה לאישה, כל עוד השניים יישארו יחד. הבעל אף העיד, כי היה משלים את העברת הבית על שמה, לו הייתה חוזרת עמו לשלום בית.
עם זאת, קבע בית המשפט, שהבעל לא הבהיר לאישה כי המתנה שהעניק לה היא בתנאי ש"תתנהג יפה", וודאי שלא הבהיר לה שהיא מותנית בכך שחייהם יישארו משותפים, ויעלו על פסים של שלום בית, שותפות וביטחון. בית המשפט פסק, כי דווקא התחייבותו של הבעל שלא לחזור בו מהמתנה, מעידה על כך שהמתנה היא ללא תנאי וללא זכות חזרה. "אני מאמין לתובעת שכך הבינה", קבע בית המשפט.

ביהמ"ש: "ברור שהבעל הציג לתובעת, כי ביתם הוא רכושם המשותף"
לטענת הבעל, העובדה שנחתם בין הצדדים תצהיר מתנה מחודש, ובו הצהירה האישה כי היא "מוכנה לקבל במתנה מחצית מחלקו של בעלי בנכס", מעידה כי לא ראתה את עצמה כבעלת זכויות במגרש. כב' השופט שילה קבע, שאין כל יסוד לטענה זו. השופט ציין את עדות עורך הדין שאמור היה לבצע את העברת הזכויות, ממנה עלה שהוא לא ביצע את רישום עסקת המתנה בלשכת רישום המקרקעין, משום שהבעל ביקש ממנו שלא לעשות כך, בנימוק כי ממילא הזוג מתכוון למכור את הבית בקרוב ולרכוש בית חדש.

"ברור אם כן, שהנתבע הציג מצג כלפי התובעת, כי הבית הוא משותף וכי לאחר מכירתו הם ירכשו בית משותף חילופי", קובע כב' השופט שילה. בנוסף, נזף השופט שילה בנתבע ובעורך הדין, על כך שלא ציינו בתצהיריהם את קיומם של תצהירי המתנה, וטען כי התעלמותם המוחלטת מתצהירים חשובים אלה אינה ראויה, בלשון המעטה.

"העובדה שהצדדים חתמו על תצהירי מתנה, רק מחזקת את טענת התובעת"
בית המשפט אמנם מצא את התנהגות האישה כלפי הבעל מחפירה, וקבע כי התנהגות זו פגעה בו קשות, אך ציין כי העניין לא רלוונטי, מאחר שלמרות זאת ביקש להעביר הבעל לאישה מחצית מזכויותיו בקרקע - בתצהיר המתנה שנערך בפעם השנייה. "למרות התנהגותה המחפירה של התובעת כלפיו עד אותה העת, הסכים הבעל להתחייב ולהעניק לה מתנה", קבע בית המשפט. "לפיכך, כל האירועים שקדמו לכך אינם רלוונטיים, שכן על הבעל להוכיח התנהגות מחפירה כלפיו לאחר המועד שבו התחייב להעניק לה מתנה, ולא לפניו". עם זאת, בית המשפט התייחס לטענה, כי הנתבע ביטל כדין את התחייבותו למתנה, וכי לא מדובר בעסקה שהושלמה: "עורך דינו של הבעל העיד, כי העיכוב ברישום העסקה נעשה בידיעת התובעת ומבלי שהביעה התנגדות", כך לפי בית המשפט, "עדות זו לא הופרכה".

בהמשך פסק הדין, בוחן השופט את הסוגיה, האם זכאית האישה למחצית מהבית מכוח כוונת שיתוף ספציפי. כב' השופט שילה קבע שאין לקבל את טענת הבעל, שעל הקשר בין הצדדים חלות רק הוראות חוק המתנה, ולא דינים נוספים. "העובדה שהצדדים בחרו לפעול גם על פי חוק המתנה, לא גורעת משאר הדינים החלים עליהם", קבע. "להפך, העובדה שהצדדים חתמו גם על תצהירי מתנה ופעלו על פי דיני המתנה, רק מחזקת את טענת התובעת, שקיים שיתוף ספציפי במקרקעין".

"בביטול הסכם הממון, הפכה האישה זכאית למחצית מהקרקע"
כב' השופט שילה הזכיר כי במכתבים שונים שכתב הבעל לאישה, הוא התייחס לנכס שלהם כאל בית משותף. "אמירות הבעל מעידות על כוונת שיתוף בבית, ועל ראיית התובעת כשותפה מלאה בבית ובתמורתו, ככל שיימכר", קבע השופט שילה. השופט גם הסכים עם טענות האישה, שלו היתה יודעת שאין לה זכויות במחצית הבית, לא הייתה מסכימה לחתום כלווה על ההלוואות שנועדו לבניית הבית, בסך כולל של יותר ממיליון שקלים.

"אין כל הגיון בטענת הנתבע, כי לאחר ביטול הסכם הממון, נגרעו זכויותיה של התובעת, ובמקום להיות זכאית לרבע מחלקו של הבית, היא לפתע לא תהיה בעלת שום זכות", קבע השופט שילה. "לא יתכן כי היא תישאר נתונה לחסדי הנתבע, כך שכל עוד הוא לא ישלים את רישום זכויותיה, על פי תצהיר המתנה, היא נתונה לסיכון שיחזור בו מהמתנה - והיא תישאר ללא כל זכויות בבית".
השופט שילה קבע עוד שביטול הסכם הממון, כעשור לאחר נישואי הצדדים ולאחר לידת שני ילדיהם, נעשה בבירור, על מנת שהאישה תקבל יותר ממה שהובטח לה בהסכם הממון, ולא פחות. "במקום להיות זכאית רק לרבע מהקרקע, היא הפכה זכאית למחצית ממנה", קבע בית המשפט.

ביהמ"ש: הוכחה כוונת שיתוף ספציפי, האישה זכאית למחצית מהבית ומהקרקע
לסיכום פסק בית המשפט, כי הוכחת "כוונת שיתוף ספציפי" על פי הדין הכללי, לא מושתתת על דיני המתנה בלבד. "מדובר על מערכת שיתופית שמבוססת בין היתר על דיני החוזים, הנאמנות והשותפות", כך לפי בית המשפט.

בסיום ההנמקות, קבע כב' השופט שילה שיש לקבל את עתירת התובעת, ולהצהיר כי היא הבעלים של מחצית מהקרקע ומהבית הבנוי עליו, וזאת, מאחר שהוכחה כוונת שיתוף ספציפי. כוונת השיתוף באה לידי ביטוי, לדברי השופט שילה, בין היתר, בכך שהבית עצמו נבנה בחיים המשותפים, בהלוואות שנלקחו לבנייתו על ידי שני הצדדים, ולאור הצהרותיו הרבות והמפורשות של הבעל לאישה, במכתבים שכתב לה. "גם אם התובעת הייתה פחות פעילה בכל הקשור לטיפול בבניית הבית, אין הדבר גורע מזכויותיה לקבל מחצית משווי הבית", קבע השופט שילה. "יש לזכור כי היא הייתה מטופלת בשלושה ילדים קטנים, ועבדה במשרה מלאה מחוץ לבית. טבעי הדבר שלא יוותר לה זמן לעסוק גם בבניית הבית".
לפיכך, פסק כב' השופט שילה, שהמגרש והבית הם רכושם המשותף של הבעל והאישה.

עו"ד נאוה פרס https://www.pereslaw.co.il/  מומחית בדיני משפחה, גירושין, מאבקי ירושה ועיזבונות.





הנתונים, המידע, הדעות והתחזיות המתפרסמות באתר זה מסופקים כשרות לגולשים. אין לראות בהם המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הצעה או  או שיווק השקעות או ייעוץ השקעות ב: קרנות נאמנות, תעודות סל, קופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות או כל נייר ערך אחר או נדל"ן– בין באופן כללי וביןבהתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל קורא – לרכישה ו/או ביצוע השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול בו שינויי שוק ושינויים אחרים. כמו כן עלולות להתגלות סטיות בין התחזיות המובאות בסקירה זו לתוצאות בפועל. לכותב עשוי להיות עניין אישי במאמר זה, לרבות החזקה ו/או ביצוע עסקה עבור עצמו ו/או עבור אחרים בניירות ערך ו/או במוצרים פיננסיים אחרים הנזכרים במסמך זה. פאנדר אינה מתחייבת להודיע לקוראים בדרך כלשהי על שינויים כאמור, מראש או בדיעבד. פאנדר לא תהיה אחראית בכל צורה שהיא לנזק או הפסד שיגרמו משימוש במאמר/ראיון זה, אם יגרמו, ואינה מתחייבת כי שימוש במידע זה עשוי ליצור רווחים בידי המשתמש.