טור עורך » יוון-איראן-מגה » האמונה באפשרי, מול נסיון העבר – מה יגבר?

על שלושה הסכמים התבשרנו השבוע. לכאורה אין בהם שום קשר, ואיך בכלל אפשר לקשר בין ההסכמים האלה? אז תתפלאו, יש קשר. הקשר הוא הקרקע שעל בסיסה נכרת ההסכם – האמונה באפשרי שמנותקת לגמרי ממציאות רבת שנים. האמונה שמשהו ישתנה, למרות שכל נסיון העבר מראה את ההיפך.

עם מה נתחיל? בואו נתחיל עם יוון. זה הכי קל. כתבתי כבר כאן בעבר. המשבר עם יוון, הוא משבר ארוך שנים שמן הסתם לא החל אמש. אבל בבסיסו  יש שינויים שהיוונים לא השכילו לראות ולהבין. העולם מתייעל, ומי שלא מתייעל נותר מאחור. הרבה מאחור.

במאמר מוסגר נגיד שעדיף היה על היוונים בכלל לא להיכנס מראש ליורו, שכן אם אתה לא מסוגל לרוץ 10 ק"מ, אל תירשם למרתון הקרוב לביתך, אין לך מה לעשות שם, הרצים האחרים פשוט ידרסו אותך. אבל העובדה היא שהיוונים נרשמו למירוץ הארוך, ועכשיו מלינים על מי שדורס אותם. לעומתם ניקח את פורטוגל ואת אירלנד, שהשכילו לבצע את השינויים הדרושים, ולא נדרשים למשבר אחרי משבר.

הבעיה עם ההסדר ביוון היא שכאמור הוא גרוע לכולם. יהיה קשה לאכוף אותו, הוא כופה תנאים קשים על היוונים, שספק אם שוב פעם יוכלו לעמוד בהם. זה אמנם נסיון אחרון, אבל לכולם ברור שאם הם לא עומדים בהסכם הזה, הגרמנים יראו להם את הדרך החוצה מגוש היורו (ולא בטוח שזה לא יהיה טוב ליוונים בסופו של דבר). אבל חשוב יותר הוא להסתכל על כך שבבסיסו של ההסכם עומדת האמונה שהפעם זה יהיה שונה. הפעם היוונים ישתנו, הפעם הם יצליחו היכן שכבר כמעט 6 שנים הם נכשלים.

יש כאן אמונה באפשר. אמונה להפוך את הדברים שיקרו. במקום לעשות את מה שנכון. מה שבאמת כולם יודעים שהיה צריך לקרות הוא שיוון תצא החוצה מגוש היורו. היוונים רצו את זה והגרמנים הבינו שקשה להם להחזיק עם יוון מעמד. אולם האמונה הזו בכך שאם אני רוצה, ואם יש הסכם, ואם חותמים, אז הפעם זה יהיה שונה. אחרי כל-כך הרבה זמן, עדין יש חוסר הבנה בסיסי בכך שמי שלא השכיל לבצע שום שינוי תפיסתי, ושום מהלך ממשי כדי לאמץ סטנדרטים של ביצוע, של יעילות, של תפוקה, לא יעשה את זה הפעם. אולי כי הוא לא רוצה, אולי פשוט כי הוא לא יכול. אם נחזור למשל הריצה – לא כולם יכולים לרוץ מרתון ב-4 דקות לקילומטר. לא משנה כמה הם יתאמנו וינסו (את זה אני אומר לצערי מנסיון...). יתכן ויוון נמצאת שם.

זווית נוספת של ההסכם היא שגרמניה קיבלה הגמוניה מוחלטת בגוש היורו. אם עד עכשיו היתה לפחות מראית עין של שיתוף פעולה עם מדינות נוספות, ופורומים נוספים של קבלת החלטות. הרי ששאר המדינות – בין מרצון ובין מתוך עייפות החומר, השאירו את הבמה לגרמניה באופן בלעדי. בעולם שלנו אין ואקום. אם הוא נוצר מיד יש מי שנכנס לתוכו. וגם כאן, אין ואקום. את הריק של יכולת קבלת ההחלטות האירופאית, ממלאת גרמניה. מה זה אומר על השותפות העתידית שלה עם חברות גוש היורו בעיקר עם צרפת? לא ברור. עוד יותר לא ברור איך יתפסו איטליה וספרד את ההגמוניה הגרמנית המוחלטת.

ארה"ב בעידן אובאמה ויתרה על ההגמוניה בעולם. יש שיגידו שעיקר הירידה בנכונות האמריקאית לשמש כשריף הכלל עולמי, מגיעה מירידה דרסטית בצורך באנרגיה. ארה"ב מספקת היום את צרכי עצמה מבחינה אנרגטית, ולכן יש לה תמריץ נמוך מאוד להשקיע כסף וחיי אדם בשמירה על נתיבי הים הפתוחים. עד כדי כך האינטרס שלהם יורד, שלמשל באגן הים התיכון אין היום נושאת מטוסים קבועה.

המעמד הזה של ארה"ב, עם עצמאות אנרגטית, וחוסר נכונות להשקיע כדי לשמש כשוטר העולמי, השתלב מעולה עם דוקטרינת פוסט ההרתעה של אובאמה. וכאן אנחנו מגיעים להסכם עם איראן. נכון, שכמו ההסכם עם יוון, גם כאן עדין מוקדם לדעת איך הדברים יתפתחו ומה ילד יום. אולם אם ניתן לשפוט לפי התנהגות הצדדים בעבר, ולפי מארג הכוחות העולמי היום, הרי שהאיראנים ינצלו את ההסכם להעמיק את שליטתם בעולם המוסלמי, הסוני. בין בציר טהרן-דמשק (קרי לטובת משטרו של אסד), ובין בציר טהרן-ביירות (קרי לטובת החיזבאללה).

הפגם העיקרי שבו נגוע ההסכם בין ארה"ב לאיראן הוא יכולת הפיקוח על העמידה בהסכם. בדיוק כמו יוון, גם איראן לא יכולה לוותר על אינטרס כל-כך חשוב – הגרעין, שמקנה לה הגמוניה מוסלמית, וכבוד עולמי. מול זה האיום האמריקאי נראה נחות לאין שיעור, ואם מוסיפים לכך יכולת הרתעה שלא ממש קיימת, מגיעים להסכם שקשה לראות איך הוא שורד.

כמו ההסכם היווני, גם ההסכם  עם איראן הוא אמונה באפשר, על חשבון האינטרס. והאינטרס של איראן היום ברור לגמרי. מישהו מניח שאחרי שאיראן תחזור לשולחן העסקים, כשחקן משמעותי הסנקציות יחזרו? גם ההסכם הזה לא משתמש בנסיון העבר ומנסה להחיל את הנסיון הזה קדימה. אלא מחיל את אמונת האפשר. וכמו עם ההסכם היווני, גם ההסכם הזה לא יעבור כי השחקנים – בעיקר האיראנים לא ביצעו (לפחות עדין) את השינוי המחשבתי הרצוי.

כדי להיות לגמרי הוגנים, לפחות עם עצמנו, אפשר לומר שיש סיכוי שההסכם יעבוד, והסיכוי הוא שהפתיחות האיראנית לעולם, תשפר את רמת החיים שם, יחד עם פתיחות גדולה יותר לעולם, העם האיראני יבין שאפשר אחרת, ואפשר לחיות בתנאים טובים יותר. ואז, כמו באביב הערבי, יזעק העם, ויתקומם. או שיהפוך את השלטון, או שיכפה עליו שינויים, ופתיחות. רמת חיים גבוהה יותר היא מתכון מעולה להפחתת התיאבון לטרור.

גם למגה היה המון זמן להסתגל לשינויים. די אם ניזכר שהמחאה החברתית התקיימה כבר לפני 4 שנים. זה עידן בעולם העסקים. אבל זה לא רק המחאה החברתית. זה רמי לוי שקיים זמן רב יותר. זה חצי קופה – שנמכרה, יינות ביתן שכוכם עולה, זה סופר קופיקס, זה ויקטורי, אושר עד. כמו שבגיאופוליטיקה אין ואקום, כך גם בעולם העסקים (לפחות המערבי, הקפיטליסטי, הדמוקרטי) אין ואקום. היכן שיש צורך, יהיה יזם שידע לנצל את הצורך הזה. לטובתו עצמו זה נכון, אבל בדרך גם אחרים מרוויחים.

מי שלא הבין את זה היו שופרסל ומגה (גם קוסט 365 שקרסה, אבל היא ניסתה לקום כרשת דיסקאונט מראש ולכן הכשלון היה מורכב יותר). מה לעשות שקשה לשנות התנהלות של שנים. קשה לחולל שינוי תפיסתי. מי ששלט ללא עוררין בשוק (שנזכיר את אפי רוזנהויז?) לא יכול להתנהל מול השחקנים החדשים, הזריזים, הרזים. פשוט לא יכול. אלא אם הוא הופך לגמרי את עורו. לא שופרסל ולא מגה לא הבינו לאשורו את המצב. ולא רק זה, אלא בדיוק כמו היוונים וכמו האיראנים, לא עשו את מה שצריך. בין אם לא ידעו, בין אם לא רצו, בין אם לא יכלו.

וככה אנחנו מגיעים לקריסה של מגה. ולהסכם. גם כאן ההסכם מבחינתם של הספקים הוא אמונה באפשר, ולא הבנה שמי שלא השכיל להשתנות כשעוד התנאים היו לטובתו, לא יצליח לעשות זאת גם לא עם אקדח מוצמד לרקה. בדיוק כמו ההסכם עם יוון, מבחינת הספקים ראוי אולי לחתוך הפסדים היום, מאשר להמשיך ולספק למגה סחורה, ולהגדיל אליה חשיפה, מה שעשוי לעלות ביוקר בעתיד הלא רחוק.

בדיוק כמו יוון, וכמו איראן, העולם הקמעונאי היום, הוא לא אותו עולם שמגה מכתיבה בו את הכללים. מגה תלויה בראש ובראשונה בצרכנים שיגיעו אליה. מי שלא עזב אותה עד עכשיו לטובת רשתות הדיסקאונט, הרי שעכשיו, עם המדפים הריקים והמשבר כבר גילה את סניף הדיסקאונט הקרוב למקום מגוריו, והוא לא יחזור חזרה למגה היקרה. מאז פרוץ המשבר, מחזור המכירות של מגה ירד ב-15%, לפי מנכ"ל מגה. גם אם הנתון גרוע יותר, וגם אם חלקו יתוקן על-ידי ההסכם, עדין מדובר בירידה ניכרת בפעילות, שבוודאות חלקו לא יחזור.

אז 3 הסכמים שונים, כל אחד מהם מאמין באפשרי, ולא במצוי. כל אחד מהם מביא אופטימיות לתוך ההסכם, למרות שעל-פי נסיון העבר, נסיון שנרכש על-פני התנהגות של שנים, אין שום סיבה לאופטימיות. אין שום סיבה להאמין שרק בעקבות ההסכם הדברים ישתנו. הסכמים לא משנים התנהגות. אנשים, תהליכים, אילוצים משנים התנהגות. הסכמים אמורים לבטא זאת, שלוש ההסכמים שנכרו השבוע מבטאים בדיוק את ההיפך.