טור עורך » בר רפאלי, זכות הבחירה ואיך כל זה מתקשר לתעשייה הפיננסית

אז אם חשבתם שלפחות אצלנו אתם מתחמקים מהפסטיבל המתוקשר של חתונת העשור, או אולי חתונת המאה, אז טעיתם. גם אנחנו נעסוק בכך. ננסה אולי בכל זאת להיות קצת יותר מקוריים.

מה לבר רפאלי ולזכות הבחירה?

אני מנסה לברר ביני לבין עצמי מה סוד הקסם הזה שנקרא בר רפאלי. הרי יש יפות ממנה, יש מוכשרות ממנה, ויש גם סנסציוניות ממנה (לא, אל תנסו להוציא ממני שמות של דמויות, זה קצת מעל לכוחי, אני פשוט מניח שיש כאלה). בכל זאת היא מצליחה להישאר זמן רב מאוד בכותרות, במרכז הפוקוס, ואני מנסה להבין על מה ולמה.

זה קשור לגמרי לזכות הבחירה

העולם המודרני מציע לנו המון בחירה. עשרות מותגים לכל סוג ולכל מוצר. אבל בואו נסתכל רגע עמוק בתוך עצמנו, איזה פסטה אנחנו קונים? (ברילה?) איזה מכונת קפה קפסולות יש לנו בבית (נספרסו?) איזה מכשיר גילוח אנחנו משתמשים (ג'ילט?) ואיזה משקה אנחנו שותים (קולה?) אני כמובן יכול להמשיך עוד ועוד. בסופו של יום אנחנו צורכים את המוכר והידוע.
 

זכות הבחירה, לפחות לצרכן הישראלי היא לא ממש רלוונטית. המותגים החזקים, שולטים בנתחי שוק עצומים בשוק הישראלי. יש לכך המון סיבות – ישראל היא כלכלת אי, תנאי כשרות, מגבלות תקינה, יתרון עצום לגודל, מאבק על שטח המדף בסופר, הנחות צולבות על מוצרים ועוד כהנה וכהנה סיבות.

אבל, אם בעצם נודה על האמת, כמה זמן יש לנו לבלות בסופר, ולחשוב אולי המותג המסוים הזה טוב יותר, זול יותר טעים יותר, מעניין יותר. אין זמן, עושים קניות פעם בשבוע, לא יוצאים למסע גילוי ארצות כל פעם מחדש. ולכן, במדף של הפסטה בוחרים את ברילה. יעידו על כך גם הניסיונות הכושלים של מותגי הבית שאנחנו פשוט לא צורכים, נכון שיש כאן גם סיבות נוספות, אבל בסופו של יום אנחנו הצרכנים, מעדיפים שיעשו א הבחירה בשבילנו. למה לשבור את הראש. תהליך הבחירה של הצרכן הישראלי בנוי משני פרמטרים – האחד – Good Enough – לא מחפשים ריגושים, תן לי את המוכר והידוע, אל תפתיע אותי לא לטוב ולא לרע; והשני – לא לצאת פראייר, שזה בד"כ אומר, בוא ניקח מה שלקח השכן, ככה לפחות שנינו נהיה אחים לטוב ולרע.

עדין איך כל זה קשור לבר רפאלי?

כי גם בתקשורת, מכוונים לאמצע של הבטן של הטעם של הקהל. גם אם יש מצחיקות יותר, חכמות יותר, סנסציוניות יותר, אבל בר רפאלי היא הקונצנזוס. כל עורך מתחיל יודע שכתבה שכוללת את תיבת המילים "בר רפאלי" תזכה למאות הקלקות, עשרות שיתופים, קריאה, זמן מסך, שזה שווה פרסומות וכולם מרוצים. כל קופירייטר מתחיל יודע שאם נכניס את בר רפאלי לפרסומת, זה כבר לבד יעשה את הפרסומת, ולא צריך לשבור את הראש על קריאייטיב מסובך, שלך תדע אם מישהו יבין אותו, ואם המפרסם יאשר אותו. אין מפרסם שלא מאשר פרסומת של בר רפאלי.

במאמר מוסגר נגיד שבעניין הזה, יכול להיות שגם עבדכם הנאמן, חוטא למציאות שהוא עצמו מדבר עליה, וסומך עליכם שתקראו את הטור הזה בעיון רב, רק כי בכותרת מופיעה תיבת הזהב, צמד המילים שקשה לעמוד בפניו – "בר רפאלי".

ועדין, FUNDER זה שוק ההון לא? קרנות נאמנות, מוצרים פנסיוניים, מה לזה ולבר רפאלי?

או, כאן מגיע הקישור החזק. אם בפסטה וביוגורט, אנחנו לא ממש משתמשים בזכות הבחירה שלנו, אלא הולכים על הבטוח, על האמצע, הרי על אחת כמה וכמה בתעשיית הפיננסים. יוגורט אנחנו יכולים לפחות להעריך את הטעם שלו ולהגיד טעים או לא טעים (בערך...), בפיננסים? אנחנו יכולים להעריך מה יותר טוב, איך מוצר עדיף לנו? איך אנחנו מנהלים את החיסכון הפנסיוני שלנו? מה הדרישות שלנו מהמוצרים הפיננסיים שלנו?

אז מה המסקנה?

המסקנה כאן היא שרגולציה חשובה מאין כמותה בעולם הפיננסי. בעולם שבו מושגי היסוד לא ברורים. במקום שבו אם יועץ ההשקעות, או היועץ הפנסיוני, או סוכן הביטוח לא אומר לנו היכן לחתום, אין לנו מושג מה לעשות. במקום כזה, הרגולציה צריכה להבין שסביר להניח שלא נקבל כאן ציבור עם ידע פיננסי משמעותי, ידע בסיסי מאוד אולי. ולכן המוצרים הפיננסיים צריכים להיות פשוטים כמה שיותר, ברורים כמה שיותר, והכי חשוב – מונגשים לציבור בצורה הכי ברורה. בין אם דרך אנשי המקצוע (יועצים פיננסיים בלתי תלויים), ובין אם באמצעי המדיה השונים.

נכון, שכמו בעולם הרגיל, יש כאלה שילכו ללמוד, יבנו בסיס ידע, יעשירו את כלי קבלת ההחלטות שלהם, ויקבלו כלים לבחון את המציאות הפיננסית שלהם. זה המצב הטוב. וגם אלה שמעוניינים לדעת, לא תמיד מעוניינים לקבל החלטות בהכל. אולי הם מבינים בשוק ההון, אבל לא במוצרים פנסיוניים. ולהזכיר, אלה המעט, הקומץ שבוחר לדעת. הוא קיים בכל מקום. אבל זה לא הכלל. מרבית האנשים מעוניינים בהליך בחירה פשוט שכולל שני פרמטרים – האחד – Good Enough, והשני – לא לצאת פראייר.