בדומה למרבית המדינות המפותחות, בעשורים האחרונים השתנתה בישראל המדיניות הפנסיונית: קרנות הפנסיה עברו ממודל של הבטחת זכויות Defined Benefits)) למודל של ביטוח פנסיוני המבוסס על צבירת חיסכון Defined Contribution)); נסגרה ההצטרפות לפנסיה תקציבית בקרב עובדי המגזר הציבורי; ההפרשה לפנסיה נקבעה כחובה לכלל השכירים במשק, ובהמשך גם לכלל העצמאים; צומצמה האפשרות למשיכה הונית מקופות הגמל, ועוד (ראו תרשים ש1).
מיקוד זה יבחן מספר מאפיינים של מערכת הפנסיה בישראל בהשוואה למאפייני המערכת במדינות אחרות בהסתמך על דוחות ה-OECD האחרונים (Pension at a Glance & Pension Outlook)[1]. בין הנושאים שיידונו: שיעור הכיסוי הפנסיוני, רמת החשיפה של החוסכים הישראלים לסיכוני השוק, פערים מגדריים בגיל הפרישה ומנגנונים אוטומטיים להצמדת גיל הפרישה "הנורמלי" לתוחלת החיים.
בין המדינות החברות ב-OECD ישנה שונות רבה ברגולציה ובמבנה שוק העבודה; באופי רשתות ההגנה הסוציאליות; ובאופן איסוף הנתונים על התחום הפנסיוני. מכאן כי יש קושי להשוות בין המערכות השונות במנותק מההקשר הרחב בה המערכות פועלות. יש להביא עובדה זו בחשבון בפרשנות ההשוואות שיוצגו. ככלל, רצוי לראות את ההשוואות כמצביעות על כיוונים כלליים בלבד.
בזכות הסכם פנסיה חובה מ-2008 שיעור הישראלים להם פנסיה תעסוקתית גבוה מאוד, ודומה לשיעור המקביל במדינות צפון אירופה
החלת חובת חיסכון פנסיוני היא דרך קלה להשגת כיסוי רחב של פנסיות פרטיות ואף כיסוי אחיד יותר על פני הכנסות וגילאים. לכן, החלת פנסיה חובה נהוגה במדינות רבות, ובמדינות אלה שיעור הכיסוי הפנסיוני גבוה יחסית, במיוחד בקרב עובדים צעירים.
היתרון בהחלת חובת חיסכון לפנסיה הוא שכך המדינה מגנה על הפרטים מפני חרטה על כך שלא חסכו מספיק לתקופת הפרישה כשהיו צעירים, זאת כשרבים מאופיינים ב"קוצר ראיה" (myopia) ובאוריינות פיננסית נמוכה בכל הקשור לחיסכון לטווח ארוך. נוסף על כך, רוב החברות (Societies) מקבלות על עצמן את האחריות לדאוג לאוכלוסייה המבוגרת ומכאן כי פעמים רבות החברה מתגייסת לשלם בדיעבד עבור אנשים שלא חסכו בעצמם. כך מתפתח כשל הסיכון המוסרי בתחום הפנסיה. הסדר פנסיה חובה מונע כביכול כשל שוק זה. יישום גישה פטרנליסטית זו[2] הוא פשוט: הוא כולל בחירה של שיעור תחלופה רצוי כמטרה (שיכול להשתנות, או לא, לפי רמת ההכנסה) ואז חתירה למטרה על ידי החלת חובת חיסכון פרטי בגובה המתאים, ו/או גביית הכנסה ציבורית למטרות פנסיה.
מנגד, קיימות מספר טענות כנגד החלת פנסיה חובה:
- גם אם הפרטים לא חוסכים מספיק בעצמם, פנסיה גדולה יותר אינה בהכרח דבר חיובי. הפסד הרווחה הנובע מכך שחלק מהפרטים חוסכים יותר מדי יכול להיות אף גדול מההפסדים שבחיסכון חסר. כך לדוגמא, משאבים שמופנים לחסכון לפרישה יכולים לבוא על חשבון הוצאות על גידול וחינוך הילדים. נקודה זו רלבנטית במיוחד עבור משקי בית ברמות השכר הנמוכות.
- תכניות פנסיה פורמליות הן לא האמצעי היחיד לחסכון לפרישה. רבים יכולים וחוסכים לתקופת הזקנה בדרכים אחרות כמו השקעה בנדל"ן, בשוק ההון או בעסקם הפרטי.
- הפקדות חובה לפנסיה נתפסות באופן נפוץ כמס, אשר עשוי לספק תמריץ שלילי לעבודה.
- שיעורי ההפרשה לפנסיה חובה יכולים לאותת לאנשים מסוימים שכדאי להם דווקא לחסוך פחות.
נכון לשנת 2016 בכ-17 מדינות OECD היה הסדר פנסיה מחייב[3], כשישראל ביניהן. על פי נתוני ה-OECD, מכלל המדינות החברות בארגון, בישראל, צ'ילה, דנמרק, אסטוניה, פינלנד, איסלנד, הולנד ושבדיה שיעור הכיסוי הפנסיוני (שיעור בעלי חסכון פנסיוני מכלל האוכלוסייה הרלוונטית, ללא התייחסות לגובה החיסכון) הוא הגבוה ביותר ועולה על 80%, כשבישראל השיעור עומד על 91%. במדינות אחרות שחל בהן הסדר פנסיה חובה (כמו נורווגיה, מקסיקו וסלובקיה) השיעור נמוך יותר כתוצאה מכך שההסדר חדש יחסית, אינו בהכרח כולל עובדים מבוגרים ו/או בשל היקף גדול יחסית של עובדים המועסקים בצורה לא פורמלית. במדינות
ה-OECD בהן אין הפרשה חובה שיעורי הכיסוי נמוכים בהרבה.
על שיעור הכיסוי הגבוה בישראל ניתן ללמוד גם מניתוח נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס. בשנים האחרונות אחת השאלות בסקר היא "האם תנאי עבודתך כוללים השתתפות של המעסיק בתכנית פנסיה, כולל ביטוח מנהלים, קופת גמל?"; כששאלה זו רלוונטית לעובדים שכירים, ולא לעצמאים. תרשים ש2 מציג את שיעור השכירים שהצהירו כי תנאי עבודתם כוללים פנסיה תעסוקתית. בממוצע, כ-86% מהשכירים הצהירו שהמעסיק מפריש להם לפנסיה, כשבגילאי 55-30 שיעור הכיסוי עולה על 90%. יישומו של חוק פנסיה חובה לעצמאים צפוי להגדיל משמעותית את הכיסוי הפנסיוני גם לעובדים שאינם שכירים.
לא רק ששיעור המבוטחים בישראל גבוה, גם סכומי הפרשות החובה לפנסיה פרטית/תעסוקתית גבוהים יחסית. לוח ש1 מציג הפרשות אלה לישראל ולמדינות OECD נוספות בהן יש חובת הפרשה ונתונים זמינים. כפי שניתן לראות בעמודה השלישית בלוח, שיעור ההפרשה חובה בישראל לעובד בשכר ממוצע עומד על 18.5 אחוזים (כולל הפרשה לפיצויים בגובה 6%), שיעור גבוה בהשוואה למדינות אחרות. זאת תחת ההנחה שקיים קשר חזק בין השכר המבוטח לשכר בפועל[4].
עם זאת, אם בוחנים את סך הפרשות החובה לפנסיה – הכוללים את ההפרשות לקרנות הפרטיות ולפנסיה ציבורית (בישראל, ההפרשות לביטוח לאומי המשויכות על ידי המוסד לקצבת הזקנה) – הפער בין ישראל לחלק מהמדינות מצטמצם משמעותית. כלומר, סך ההפרשות לפנסיה בישראל לא בהכרח גבוה, אלא המשקל של ההפרשות לקרנות הפרטיות, שבישראל פועלות בשיטת צבירת חיסכון (Defined Contribution), מתוך הסה"כ גבוה; כשזהו מאפיין בולט של המערכת הפנסיונית הישראלית. במילים אחרות, בישראל הפנסיה הצפויה לחוסכים הצעירים נשענת ברובה על הרובד השני הפרטי (הרובד התעסוקתי) ופחות על הרובד הראשון הציבורי (קצבת זקנה). המשמעויות הבולטות של ההסתמכות הרבה יחסית על קרנות פרטיות, הפועלות בשיטת צבירת החיסכון, הן שבישראל התמריצים להמשיך לעבוד גם בגילאים מבוגרים חזקים יחסית (שכן הקצבה הפנסיונית תלויה ישירות בשכר ובשנות החיסכון); שרוב הקצבה הפנסיונית "צמודה" לשינויים בתוחלת החיים הממוצעת; שהחוסכים עצמם הם אלה שצריכים לקבל את ההחלטות לגבי אופן ניהול החיסכון, וזאת כשעל פי הספרות בתחום פרטים רבים מאופיינים ב"קוצר ראיה" (myopia) ובאוריינות פיננסית נמוכה בכל הקשור לחיסכון לטווח ארוך; ושבחלק גדול יחסית מסיכוני השוק נושאים הפרטים עצמם. על הנקודה האחרונה נרחיב בחלק הבא של המיקוד.
שיעור ההפרשה המנדטורי לעובד בשכר ממוצע, 2016
מדינות OECD בהן יש חובת הפרשה לפנסיה פרטית ושה-OECD מפרסם נתונים על גובה ההפרשה חובה בהן
|
|
מעסיק |
מועסק |
סה"כ הפרשה לפנסיה פרטית |
סה"כ הפרשות לפנסיה פרטית וציבורית* |
|
ישראל (2018) |
12.5** |
6 |
18.5*** |
26 |
|
צ'ילה |
11.23 |
1.15 |
12.4 |
12.4 |
|
איסלנד |
8 |
4 |
12 |
19.35 |
|
דנמרק |
4 |
8 |
12 |
12.8 |
|
שוויץ |
3.9 |
3.9 |
7.8 |
16.2 |
|
צרפת |
3.1 |
4.65 |
7.75 |
25.4 |
|
מקסיקו |
5.15 |
1.125 |
6.275 |
6.275 |
|
אסטוניה |
4 |
2 |
6 |
22 |
|
שבדיה |
4.5 |
- |
4.5 |
22.9 |
|
נורווגיה |
2 |
- |
2 |
22.3 |
*להסברים על ההנחות בנוגע לשיוך דמי הביטוח לקצבאות הפנסיונית ראו עמ' 141 בדוח
Pension at a Glance 2017.
**כולל הפרשה לפיצויים, בהתאם לסעיף 14 בחוק פיצויי פיטורין.
***אחרי עדכון ההפרשות ל-2018. הפרשות אלה הן המינימום הקבוע בחוק, כשהטבות המס ניתנות גם על הפרשות גבוהות יותר (7.5% הפרשת מעסיק ו-7% מועסק, בנוסף ל-8.33% ע"ח הפיצויים).
- אגרות החוב המיועדות מצמצמות את חשיפת החיסכון הפנסיוני לתנודות בשוק ההון
כאמור, מאפיין בולט של המערכת הפנסיונית בישראל הוא הישענות רבה יחסית על השקעות בשוקי ההון, זאת כשרוב הקצבה הפנסיונית של החוסכים הצעירים צפויה להתקבל מהחיסכון הפרטי דרך קרנות הפנסיה, קופות הגמל וביטוחי המנהלים; ולא בהסתמך על ערבות בין דורית כמו במערכות פנסיה המבוססות במידה רבה יותר על מנגנון של Pay-as-you-go, כגון פנסיה תקציבית או קצבאות המשולמות על ידי הביטוח הלאומי. ההישענות על שוק ההון עולה עם העלייה בהכנסה, כשלבעלי שכר גבוה קצבת הזקנה – שאינה תלויה בתשואות השוק – צפויה להוות רק חלק קטן מהקצבה הפנסיונית.
תרשים ש3 מאפשר ללמוד על מידת החשיפה של הפנסיה בישראל לשוק ההון, כתוצאה מההסתמכות על רובד שני גבוה, זאת בהשוואה לחשיפה במדינות אחרות. בתרשים מוצגת סימולציה ליחס התחלופה הפנסיוני ברוטו (הקצבה הפנסיונית כאחוז מהשכר ערב הפרישה) לגבר שירוויח שכר ממוצע לאורך כל הקריירה בישראל ובמדינות OECD אחרות בהן הסדר פנסיה חובה, זאת בהסתמך על מודל ה-OECD בו ההנחה הבסיסית (ברירת המחדל) היא שהתשואה הריאלית השנתית על החיסכון (בכל המדינות) תהיה בגובה 3%. מהתרשים עולה שתשואת השוק משפיעה על הקצבה הפנסיונית החזויה בישראל יותר מבמדינות אחרות.
*יחס התחלופה הפנסיוני המחושב לישראל בדוחות ה- OECD אינו בהכרח זהה למתקבל בחישובים דומים שנערכו על ידי גורמים מקומיים (ראו למשל את הפירסום של אגף הכלכלן הראשי בנושא). הסיבה היא הנחות שונות לגבי פרמטרים מרכזיים במודלים, כמו ההנחה לגבי גובה קצבת הזיקנה, שנות החיסכון וכו'. באופן כללי, נראה שהסימולציות של ה- OECD כן מאפשרות ללמוד על מאפיינים עיקריים של מערכת הפנסיה הישראלית, אך הן מספקות אינפורמציה פחות טובה לגבי יחס התחלופה הצפוי לחוסכים הישראלים.
הסיבה המרכזית לפער המשמעותי בין התרחישים בישראל הוא, כאמור, ההסתמכות של המערכת על הרובד השני. עם זאת, המודל הבסיסי של ה-OECD מתעלם מאגרות החוב המיועדות[5], שהן מכשיר ייחודי לישראל, ומכאן כי הרגישות של יחס התחלופה לתשואות השוק המתקבלת במודל ה-OECD מוטה כלפי מעלה. אגרות החוב המיועדות מייצבות את החיסכון הפנסיוני מאחר שהן אינן נסחרות בשוק ההון ומחירן קבוע. מכאן ש:
ככל ששיעור אגרות החוב המיועדות בסך החיסכון גבוה יותר, כך תנודתיות החיסכון יורדת;
לאחר הפרישה, סכום הקצבה נתון לתנודתיות הנובעת משינויים בריבית חסרת הסיכון, המשמשת לשערוך ההתחייבויות והנכסים בקרן, ומהתשואות בשוק ההון המשפיעות על היקף הנכסים בקרן. מנגד, ערכן של אגרות החוב המיועדות קבוע, ולכן הן מייצבות את הקצבה גם בשלב המשיכה (כלומר, בתקופת הגמלאות);
הריבית הריאלית הגלומה באגרות החוב המיועדות עומדת על 4.86%, ריבית גבוהה ביחס לריביות הנוכחיות וביחס לריבית התחשיבית[6] המשמשת להמרת הסכום הנצבר עד לפרישה לקצבה החודשית. מכאן שבאגרות החוב המיועדות יש גם רכיב של סבסוד.
למעשה, ניתן אולי לסווג את אגרות החוב המיועדות כרכיב של רובד ציבורי ראשון, הפועל בשיטת
ה- Pay-as-you-go, ה"מושתל" בתוך הפנסיה התעסוקתית, הרובד השני, הפועל בשיטת צבירת הזכויות.
על ההשפעה של אגרות החוב המיועדות בתקופת הצבירה ניתן ללמוד מלוח ש2 המציג את יחסי התחלופה הצפויים לחוסך בן 30 שיפריש לפנסיה לפי שכר התחלתי של 10,000 ₪ הגדל בקצב של 1% לשנה עד לגיל הפרישה הנורמלי (67), בתרחישים שונים של תשואת שוק. בלוח מוצגים יחסי התחלופה במצב בו אגרות החוב המיועדות מוקצות על פי גיל, כך שלפנסיונרים מוקצות אגרות חוב בשיעור של 60%, לחוסכים בגיל 50 ומעלה 30%, ולחוסכים צעירים יותר 15%[7].
הנחות נוספות במודל הן: השכר המבוטח לפנסיה יעמוד על 85% מהשכר ברוטו; שיעורי ההפקדות לפנסיה יהיו בהתאם להסדר "פנסיה חובה" (6.0% העובד ו-6.5% המעסיק); דמי הניהול שישולמו יהיו בגובה דמי הניהול הממוצעים נכון לשנת 2016; שיעור התשואה החופשית שנלקח לצורך הריבית התחשיבית יעמוד על 3.4%; מקדם ההמרה לקצבה יעמוד על 195 בתרחיש בו יוקצו אגרות חוב מיועדות בשיעור של 60% לפנסיונרים ו-209 בתרחיש ללא אגרות חוב מיועדות; שיעורי ההפרשה לפנסיית שארים ונכות יעמדו על כ-12.5% בממוצע מסך ההפרשה לפנסיה, כששיעורי ההפרשה עולים עם הגיל; ושבמהלך הקריירה מחצית מכספי הפיצויים שהפקידו החוסכים בקרן הפנסיה ימשכו. כמו כן, הנחנו כי מדרגות מס הכנסה וקצבת הזקנה יעלו בקצב של חצי אחוז לשנה.
מהלוח עולה כי לאגרות החוב המיועדות השפעה מהותית על מידת הרגישות של הקצבה הצפויה לתשואות בשוקי ההון. כך, בעוד שללא אגרות החוב המיועדות יחס התחלופה הצפוי במקרה של תשואת שוק בגובה 5%, גבוה ב-24.8 נקודות אחוז מהתרחיש בו תשואת השוק תהיה 3%; ההשפעה בפועל קטנה יותר בזכות אגרות החוב המיועדות ועומדת על 18.1 נקודות האחוז. בנוסף, אגרות החוב המיועדות מביאות לגידול, בכל שלושת התרחישים, בקצבה הצפויה וזאת בזכות מרכיב הסבסוד שעולה ככל שתשואת השוק נמוכה יותר. נציין כי גם בתרחיש של תשואת שוק בגובה 5% נראה שלאגרות החוב השפעה חיובית על יחס התחלופה הצפוי, וזאת למרות שהריבית על אגרות החוב המיועדות נמוכה יותר (4.86%). הסיבה לכך היא כי לאגרות החוב המיועדות השפעה גם על הריבית התחשיבית, כשההנחה לצורך חישוב ריבית זו היא כי התשואה החופשית תעמוד על 3.4% בלבד. לריבית התחשיבית השפעה על המקדם לפיו "מתרגמים" את סך החיסכון הנצבר עד גיל הפרישה לקצבה חודשית.
לוח ש2: יחס התחלופה הפנסיוני הצפוי לחוסך צעיר, עם/בלי אג"ח מיועדות ובתרחישי תשואה שונים
|
|
כולל אגרות חוב מיועדות |
ללא אגרות חוב מיועדות |
||||
|
הנחת התשואה |
3% |
4% |
5% |
3% |
4% |
5% |
|
שכר ברוטו לפני הפרישה |
14,308 |
14,308 |
14,308 |
14,308 |
14,308 |
14,308 |
|
שכר נטו לפני הפרישה |
10,956 |
10,956 |
10,956 |
10,956 |
10,956 |
10,956 |
|
קצבה ברוטו |
5,745 |
6,541 |
7,490 |
4,858 |
5,948 |
7,341 |
|
קצבה נטו, ללא קצבת זקנה |
5,511 |
6,454 |
7,490 |
4,623 |
5,861 |
7,341 |
|
קצבה נטו, כולל קצבת זקנה |
8,273 |
9,216 |
10,252 |
7,385 |
8,623 |
10,103 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יחס התחלופה הצפוי (נטו) |
75.5% |
84.1% |
93.6% |
67.4% |
78.7% |
92.2% |
בעוד שהחשיבות של אגרות החוב המיועדות ליציבות הקצבה הפנסיונית ברורה, יש לאגרות החוב המיועדות גם מחיר לא מבוטל. ראשית, הסבסוד הגלום באגרות החוב מוערך, בעת הנוכחית, ב-6.9 מיליארד ₪; זאת בהתחשב בהפרש בין ריבית השוק לבין הריבית הגלומה באגרות החוב המיועדות[8]. שנית, אגרות החוב המיועדות אינן סחירות, ומכאן שהן מקטינות את משקל החוב הסחיר מסך החוב הממשלתי, מה שפוגע בגמישות ניהול החוב. בנוסף, קיימת טענה כי המיעוט היחסי של החוב הסחיר מעוות את התימחורים של אגרות החוב הקונצרניות, בשל היעדר מספיק נקודות ייחוס; וכי אגרות החוב המיועדות מצמצמות את הביקושים לאגרות חוב סחירות לטווחים ארוכים, ומכאן כי הן גורמות לתלילות רבה יחסית של עקום הריביות.
עם זאת, בניגוד לעלות התקציבית של אגרות החוב המיועדות שהיא ברורה יחסית, את המחיר של צמצום הסחירות קשה לכמת; ולכן אין זה מפתיע שלא שורר קונצנזוס לגבי מידת הסבילות שצריכה להיות לעלייה במשקל אגרות החוב המיועדות מסך החוב; עלייה המתרחשת, באופן טבעי, במקביל לעלייה במספר החוסכים לפנסיה צוברת (להרחבה ראו תיבה ש1).
|
תיבה ש1: הרחבה על מידת "סבילות" החוב להמשך ההנפקה של אגרות חוב מיועדות מטרת סקירה זו אינה לדון בכלל ההשלכות של אגרות החוב המיועדות. אולם, כן נציין ארבע נקודות שכדאי להביא בחשבון בדיון הנוגע לסבילות החוב להנפקת אג"ח המיועדות:
|
גיל הפרישה הנורמלי מוגדר בדוחות ה-OECD כגיל בו החוסכים לפנסיה רשאים למשוך את מלוא הקצבה הפנסיונית שלהם – הן הפרטית/תעסוקתית והן הציבורית – ללא מגבלות. בישראל גיל זה עומד על 67 לגברים ו-62 לנשים.חלק ממדינות ה- OECD פועלות לחיזוק הקשר שבין גיל הפרישה לתוחלת החיים הצפויה
על רקע התארכות תוחלת החיים ותוחלת החיים הבריאה (תרשים ש4), רוב מדינות ה-OECD נמצאות בתהליך של העלאה מדורגת של גילאי הפרישה הנורמליים. עם זאת, בין המדינות יש שונות רבה יחסית בגילאי הפרישה הנורמליים שנקבעו בחוק. כך, בעוד גיל הפרישה הנורמלי העתידי בדנמרק, הולנד ואיטליה צפוי להיות גבוה מ-68 (בדנמרק 74) בשנת 2060, זאת בעיקר כתוצאה מהצמדה סטטוטורית של גיל הפרישה הנורמלי במדינות אלה לעלייה בתוחלת החיים; גיל הפרישה בצרפת, תורכיה, יוון, לוקסמבורג וסלובניה צפוי להיות נמוך מ-65 גם בעתיד (בהינתן החוקים הנוכחיים).
אם גילאי הפרישה הנורמליים, שנקבעו על ידי המחוקקים במדינות השונות, היו מתואמים עם תוחלת החיים הצפויה באותן מדינות, היה קל להסביר את השונות הנ"ל. עם זאת, לא נראה שיש קשר בין תוחלת החיים וגיל הפרישה הנורמלי במדינות המפותחות. כך לדוגמא, תרשים ש5 מציג את הקשר האפסי בין תוחלת החיים הצפויה לנשים בגיל 65 (ציר ה-X) וגיל הפרישה הנורמלי בכל אחת ממדינות ה-OECD.
היעדר קשר בין שני המשתנים יכול לנבוע משוני בטעמים של אזרחי המדינות השונות. כך למשל, ייתכן ובצרפת, בה גיל הפרישה נמוך יחסית למרות תוחלת חיים גבוהה, האזרחים מעדיפים לממן – באמצעות הממשלה – לרבים באוכלוסייה העובדת שנות פנסיה רבות יחסית ומוכנים לוותר על צריכה של מוצרים ושירותים אחרים לשם כך.
הסבר נוסף עשוי להיות שוני בהיקף רשת הביטחון הסוציאליות בין המדינות. כך, אם במדינות ה-OECD המאופיינות בהוצאות חברתיות גבוהות יחסית גיל הפרישה הנורמלי היה נמוך, אז היה ניתן לחשוב ששנות פנסיה רבות הן פשוט חלק מאותה מערכת סוציאלית "נדיבה". אולם, דווקא במדינות סקנדינביה, המאופיינות בהוצאות רווחה גבוהות יחסית, גם גיל הפרישה הנורמלי גבוה.
טיעון אחר הוא שאין לחפש היגיון לפיו נקבע גיל הפרישה הנורמלי במדינות השונות, שכן גילאים אלה נקבעים באופן שרירותי ומכח האינרציה, ולאו דווקא כתוצאה מהליך שיטתי ומחושב. טיעון מסוג ניתן למצוא בספרו המפורסם של נורתקוט פרקינסון – "חוקי פרקינסון" (1957, פרק 10: שאלת הפנסיה):
"גילי הפרישה שבאונס נקבעים בנקודות שונות בין השנים 55 ל-75, וכל מעשי-קביעה אלה שרירותיים ובלתי-מדעיים הם במידה שווה. יהיו הגילים שנקבעו בדרך מקרה ומנהג אשר יהיו – טענת הצדקה אחת יש לכולם. במקום בו נקבע גיל-הפרישה ל-65 יסתמכו חסידי השיטה הזאת תמיד על הניסיון ויטענו כי הכוחות השכליים ומרצו של אדם מתחילים להראות סימני חולשה בגיל 62. מסקנה זו הייתה עשויה להיות מועילה ביותר, אלמלא שמו הבריות לבם לתופעה שונה באותם הארגונים שבהם נקבע גיל-הפרישה ל-60. כאן, אומרים לנו, כי טיבו של האדם שהוא מאבד במידה מסוימת את שליטתו על העניינים בגיל 57. [...] קיצורו של דבר, נראה שהיעילות הולכת ומתמעטת בגיל R פחות 3, מבלי משים לגיל בו נקבע R זה."
תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה כי מספר מדינות מפותחות כן פועלות לחיזוק הקשר בין העלייה בתוחלת החיים וגיל הפרישה הנורמלי. בדנמרק למשל יעד המדיניות הוא לאפשר 14.5 שנות פנסיה לכל אזרח, ולכן גיל הפרישה צמוד, אחד לאחד, לעלייה בתוחלת החיים בגיל 60. דהיינו, על כל עלייה של שנה בתוחלת החיים הצפויה, גיל הפרישה הנורמלי צפוי לעלות בשנה. עם זאת, יש לציין כי מדיניות ההצמדה בדנמרק אינה זוכה בהכרח לקונצנזוס רחב, כשבשנים האחרונות קיימת התנגדות רבה יחסית להעלאה של גילאי הפרישה. בהולנד מנגנון ההצמדה מקל יותר ומבקש לשמור על היחס בין שנות העבודה לשנות הפנסיה כפי שהוא במצבו הנוכחי; כשלאחרונה הוצע על ידי גורמי המקצוע במשרד האוצר, בנק ישראל, הביטוח הלאומי והמועצה הלאומית לכלכלה לאמץ מנגנון דומה בישראל (ראו דוח הוועדה לבחינת גיל הפרישה, עמ' 46). מדינות נוספות בהן הוחל מנגנון שמטרתו להצמיד את גיל הפרישה הנורמנלי לתוחלת החיים הן איטליה, פינלנד, פורטוגל וסלובקיה.
- כל מדינות ה-OECD מלבד ישראל, שוויץ ופולין החליטו על ביטול הפער המגדרי בגיל הפרישה
בניגוד לשונות הרבה יחסית בין המדינות בקביעת גילאי הפרישה הנורמליים, בנושא הפערים המגדריים בגילאי הפרישה נראה כי רוב המדינות נוהגות באופן דומה. בשנת 2016 היו קיימים פערים מגדריים בגיל הפרישה הנורמלי רק ב-9 מדינות מתוך 35 מדינות ה-OECD, כשב-9 המדינות הנ"ל הפער בגילאי הפרישה עמד על 2.5 שנים בממוצע (בישראל הפער כפול ועומד על חמש שנים). עם זאת, מתוך תשע המדינות בהן קיים פער מגדרי בגיל הפרישה, שש כבר החליטו על ביטולו, כך שבכל מדינות ה-OECD מלבד ישראל, שוויץ ופולין לא צפויים פערים מגדריים בגילאי הפרישה העתידיים (תרשים ש5).
אחת הטענות של המצדדים בשמירה על הפערים המגדריים בגיל הפרישה היא כי גיל פרישה נמוך יותר לנשים בא לתקן עיוותים הנובעים מאפליה וחסמים אחרים בשוק העבודה. עם זאת, כלל לא ברור עד כמה אפליה מתקנת דווקא באמצעות גיל פרישה שונה עשויה באמת לתקן את העיוותים הנ"ל. למעשה, ניתן לחשוב כי ההפך הוא הנכון, וגיל פרישה נמוך לנשים מנציח את הפערים המגדריים בשיעורי התעסוקה ושהוא מהווה תמריץ שלילי למעסיקים לקדם נשים לתפקידים בכירים ו/או מאותת למעסיקים על הנורמטיביות של פיטורי נשים בגיל מוקדם יותר.
בכל מקרה, גם אם מקבלים טיעון זה, הימצאותה של ישראל בין שלוש המדינות היחידות ב-OECD בהן לא הוחלט על ביטול הפער המגדרי בגילאי הפרישה מפתיעה אולי, בהינתן שהפערים המגדריים בשוק העבודה בישראל (בעוד שהם משמעותיים, כמו ברוב המדינות המפותחות) אינם בהכרח חריגים. כך למשל, מדד תקרת הזכוכית של מגזין ה- Economist (The Glass-Ceiling Index) מציב את ישראל במקום ה- 14 מתוך 29 מדינות. המדד כולל 10 תתי מדדים והוא נועד לבחון את הקשיים של נשים עובדות. ככל שהדירוג במדד נמוך יותר, כך קל יותר לכאורה להיות אישה עובדת באותה מדינה, וזאת בהשוואה לשאר המדינות הנמדדות. מתוך 10 תתי המדדים, ישראל בולטת לטובה בפערים מגדריים נמוכים בשיעורי ההשתתפות (מקום 7) ובשיעור גבוה של משכילות (מקום 8). כמו כן, בישראל שיעור הנשים מבין המנהלים ושיעור הנשים מבין החברים בדירקטוריונים גבוה מממוצע ה-OECD (34.1% ו-23.1%, בהתאמה). מנגד, בישראל פערי השכר החודשיים גבוהים יחסית, שיעור חברות הכנסת (27.5%) נמוך מהממוצע ב-OECD וחופשת הלידה בתשלום (14 שבועות) קצרה יחסית. בנוסף, בישראל אין תשלום ייחודי לגברים היוצאים לחופשת לידה.
תרשים ש6: פערים מגדריים בגיל הפרישה הנוכחי והעתידי, כל 35 מדינות ה-OECD
[1] הנושאים שנבחרו לדיון במסגרת המיקוד הנוכחי נמצאו רלוונטיים במיוחד למדיניות בישראל, אך הם כמובן אינם ממצים את הדיון בנוגע למדיניות הפנסיונית.
[2] ספיבק, צמח וכרמל (2017) שאלו מבוטחים בני חמישים ומעלה על עמדותיהם לגבי רפורמת פנסיה חובה בישראל. הם מצאו כי 95% מתוך 471 הנשאלים תמכו בצעד הפטרנליסטי, כש-70% טענו שיעדיפו להמשיך ולחסוך במסגרת קרנות הפנסיה גם אם לא יחויבו לעשות זאת. כלומר, על פניו נראה כי קיימת תמיכה ציבורית רחבה יחסית להסדר פנסיה חובה שהוחל ב-2008.
[3] בין אם ההסדר הוא חובה, כמו בישראל, ובין אם הוא "חצי" חובה כמו בשבדיה, הולנד ודנמרק בהן קיימים הסכמי עבודה קיבוציים נרחבים הכוללים חובה להפרשה פנסיונית.
[4] נכון להיום אין בסיס נתונים ממנו ניתן להסיק בצורה מהימנה על גובה השכר המבוטח בישראל. בהיעדר נתונים מדויקים, סביר להניח כי שיעורי ההפרשה הממוצעים נמוכים במידה לא מבוטלת מהשיעור המינימלי בהסדר, שכן השכר המבוטח לרוב נמוך מהשכר ברוטו, כלומר שלא כל הכנסתם של העובדים נחשבת לצרכי ההפרשות לפנסיה. עם זאת, בשנים האחרונות יש מגמה להרחיב את השכר המבוטח. כך, במגזר הציבורי לדוגמא, רוב מרכיבי השכר נחשבים כיום לצורך חישוב ההפרשות לחיסכון ארוך טווח, לרבות השכר בגין שעות נוספות והוצאות רכב. לכן, במודל הפנסיוני של אגף הכלכלן הראשי ההנחה בתרחיש הבסיס היא שהשכר המבוטח עומד על 85% מהשכר ברוטו, כשבתרחיש הבסיס של אגף התקציבים השכר המבוטח עומד על 80%.
[5] כמו גם מהאפשרות שתשואת השוק בישראל עשויה להיות גבוהה מבמדינות אחרות בזכות האוכלוסייה הצעירה יחסית ו/או גורמים אחרים.
[6] הריבית התחשיבית היא למעשה התשואה התיאורטית שקרן הפנסיה אמורה להניב לאורך תקופת הגמלאות של הפרט. ריבית זו נקבעת על ידי רשות שוק ההון ועומדת נכון להיום על 4.26% (לפני דמי ניהול) המשקפת תשואה חופשית של כ-3.36% על 40% מהנכסים ותשואה קבועה בגובה 4.86% מהשקעה של יתר הצבירה באגרות חוב מיועדות.
[7] החל מיולי 2017 הקצאת אג"ח מיועדות תלויה בגיל החוסך ומתחילה בגיל 50. עם זאת, נכון להיום גם החסכונות של חוסכים בגילאים צעירים יותר (עד גיל 49) כוללים אג"ח מיועדות. הסיבה היא כי ירידת האחזקה בקרב צעירים מתבצעת באופן הדרגתי על פני שנים; כשהצפי הוא שתהליך זה יסתיים ב- 2044. לכן, ההנחה בסימולציה המוצגת היא כי לצעירים יוקצו אגרות חוב מיועדות בשיעור של 15% (תרחיש ביניים).
[8] בעבר היו שנים בהם הסבסוד היה שלילי. דהיינו, היו שנים בהן הריבית הריאלית על החוב הממשלתי הייתה גבוהה מ-4.86%.






